חיים שניים

הבטתי על מה שנגלה מעיניי בעודי נחנקת מן הסיגריה שכבר לא יכולתי מלהתאפק ולעשן אותה. כאב לי כל הגוף מלעשן וגם היה לי קר בחוץ למרות השמש המשגעת שזרחה מעלינו. האזור לא היה מלא מדי באנשים אבל כל ספסל ברדיוס קצר מסביבי היה תפוס. מזל שהיה לי ספסל אישי משלי, ספסל נייד לאחד.
ראיתי אותו בזוית העין שלי אבל הכרחתי את עצמי שלא להביט בו, יכולתי להבחין במה שהוא עושה לכן לא הייתי צריכה להישיר מבט אבל הייתי נחושה להתנהג באדישות; היו לי מספיק דברים להתמודד איתם, לא הייתי צריכה להנפיק דבר נוסף; כל מה שרציתי היה לעשן בשקט, לתת לסיגריה להרגיע אותי כפי שרק היא יכולה. אבל על מי אני מנסה לעבוד, הרי שבגללו אני כאן עם צינור העשן הקטן והלבן הזה בין האצבעות שלי. ידעתי שהוא עובד פה, ראיתי אותו צועד ברחבי המסדרונות כמה פעמים. האם זו המחלקה שלו, ההתמחות שלו? האם הוא יודע מה יש לי? האם איכפת לו בכלל?! כל הפעמים שראה אותי בין כותלי הבניין שלא לדבר מחוצה לו – התעלמות טוטאלית – אפשר לחשוב שמעולם לא היה בינינו כלום, או שאולי אני סתם סנטימנטלית ואולי באמת לא היה בינינו כלום. פעם חשבתי שחברות חשובה שיזכרו אותה גם אם הדרכים התפלגו להן, שהרי העברנו חצי מן הילדות שלנו יחד. פעם החשבתי אותנו לחברים טובים, אבל שוב המציאות הקרה מתדפקת על פניי ומוחצת את הלב שלי. תמיד אמרו לי ותמיד ידעתי שאני מצפה ליותר מידי מאנשים אבל לא יותר ממה שאני מצפה מעצמי ומההתנהגות שלי כלפיי האנשים שבחיי או שהיו בהם. אבל למה לעזאזל הוא עומד שם, יכולתי להבחין שמבטו וצומת הלב שלו מופנים אליי, אפשר לחשוב שאני פסל מוצלח או יצירת אומנות שיש להתפעל ממנה ולהסב את תשומת הלב אליה יותר מן הנדרש. לקחתי עוד שאיפה מן הסיגריה והעשן יצא בעודי משתנקת. "את יודעת שזה לא טוב לך, מעולם לא היה ועל אחת כמה וכמה עכשיו." הרמתי אצבע לתת לעצמי להפסיק את התקפת השיעול הזאת: "למה מה יקרה לי, אני אחטוף סרטן או אי אונות?" הרמתי אליו את עיניי, מסתירה את הפתעתי הגמורה בכך שהוא מתייחס אליי שלא לדבר בטון דאגני. "את מנסה להילחם במשהו וזה שאת מעשנת את מעניקה לאויב נשק ויתרון שלא לדבר מחלישה את עצמך." "במילים אחרות אני תוקעת לעצמי גול ויורה לעצמי ברגל בעת ובעונה אחת, תמיד החשבתי את עצמי כאדם חכם ומוכשר." אמרתי באדישות ולקחתי עוד שאיפה. הוא התיישב על הספסל שלידי: "איך את מרגישה? חוץ מהרעלים שאת מכניסה לתוך הגוף שלך ומנסה להרוג את עצמך בעזרתם." "אתה הרופא שלי?" "לא." "אתה בתורנות? מחליף מישהו?" "לא, עכשיו סיימתי את המשמרת שלי." "אז מה איכפת לך?" הוא לא ענה, יכולתי לראות בשפת הגוף שלו שהוא מנסה להתחמק וללכת. "אתה יכול ללכת עשית את המעשה הטוב של השנה." "אני לא רוצה ללכת. את רוצה שאלך?" "בשביל מה לך להישאר? לטפל בי אתה לא צריך או רוצה; או שמה מתחשק לך להעלות זיכרונות ילדות?" "פשוט לא ראיתי אף אחד שבא לבקר אותך כבר כמה זמן וחשבתי שאולי תרצי קצת חברה." "כלומר אתה מרחם עליי." "לא, אני פשוט…" "מה אל תגיד לי שפתאום אחרי כל השנים האלו איכפת לך, או שמראה של אישה חולה עושה לך את זה? בגלל זה נעשית רופא?!" "טוב יעל…" הוא נעמד על רגליו כשהוא מביט בי: "…בהצלחה, החלמה מהירה ושנה טובה." "ביי." חזרתי לאדישות שלי. כל הפגישה הזאת של "אלה הם חייך" הצריכה לי סיגריה נוספת אבל לא הצלחתי לסיים אותה, לא יכולתי. זה כאב יותר מדי אז נכנעתי, כיביתי אותה במאפרה וגלגלתי את עצמי חזרה אל המחלקה, הייתי כל כך עייפה.

אחרי כמה שעות הטלפון שלי העיר אותי. אליק שאל אותי מתי אפשר לבוא לבקר אותי, אמרתי לו שאין לי כוח ואני רק רוצה לנוח. הוא לא ניסה יותר מידי, הוא כבר חטף שלא בצדק בביקור הקודם, כולם חטפו. ידעתי שאני לא לבד, שיש אנשים שאוהבים ודואגים לי באמת ובתמים שלא כמו שגיא, שבילו איתי את כל או מרבית חיי ולא עזבו או התעלמו. המשפחה, החברים. אבל לא רציתי לראות אף אחד ולא רציתי שיראו אותי. במקרה שאני לא אנצח ולקחתי ברצינות את האפשרות הזאת שאני אתאחד בשנית עם אבא שלי, לא רציתי שיזכרו אותי כפי שאני נראית עכשיו. אומרים שרחוק מן העין רחוק מן הלב , אולי זה נכון גם במקרה הזה וכדאי להתחיל עכשיו שפחות יכאב לי ולהם אם באמת הם אוהבים אותי. אני אעשה הכול בשביל להגן עליהם גם אם אני צריכה להכאיב להם בשביל כך. הכנתי "צוואות" לכל מי שחשוב לי. לא שהיה לי יותר מדי, לא היה לי כלום מלבד הרגשות שלי ולכל אחד ואחת מאותם אנשים הכנתי מכתב. הייתי מוכנה שמלאך המוות ייקח אותי אבל לא לפני שאני אסיים את כל המכתבים. בגדול לכולם רשמתי שאני אוהבת אותם ושיהיו בטוחים שאני אשמור עליהם מהרגעים הרעים ואנסה לקדם דברים טובים ומשמחים. רק הניסוח בכל אחד היה שונה עם תוספת אישית. את הזמן העברתי ברובו בשינה, כתיבת והמכתבים וקריאת ספר. הטלביזיה וסרטים שפעם היו שיא התעניינותי, כל השפעתם פגה ולא הייתה לי הסבלנות לשמחה המדומה או לדמעות – היו לי מספיק משלי מבלי שהטלביזיה תזכיר לי.הספר שקראתי הוא הספר אהוב עליי שקראתי כבר כל כך הרבה פעמים שאני יודעת בעל פה כל משפט, אבל הוא סיפק לי את רוח הקרב שלה הייתי זקוקה בשביל להילחם מבלי להתייאש או לוותר. הסוף של הספר התקרב ורציתי לסיימו בחוץ עם השמש החמה, גלגלתי את עצמי ובחרתי את המקום המושלם בשבילי, המשכתי לקרוא עד שהגעתי לחלק המותח בסופו של הסיפור. הנחתי את הספר בצד והוצאתי סיגריה, היו השתעלויות והשתנקויות אבל לא חזקות כפי שהיו לי והמשכתי לקרוא. סוף כל סוף סיימתי אותו, נשאתי את הראש גבוה וישר אל קרני השמש, עצמתי את עיניי ונתתי לשמש להנפיק בי את רוח הקרב שהייתי צריכה. מבלי ששמתי לב דמעות החלו ליפול ופרצתי בבכי תמרורים, כשראשי נשמט אל בין ידיי כשכל גופי רועד. פתאום הרגשתי יד מונחת על גבי ושמעתי קול: "יעל, את בסדר?" הרמתי את העיניים להתבונן במי שמתייחס אליי בזיהוי מוחלט, לוודא שזה אכן מי אשר זיהיתי את קולו. זה היה שגיא, שחררתי נשימה גדולה וכנועה והנדתי בראשי: "לא אני לא בסדר, אני רוצה ומוכנה להילחם, אבל אני לא יודעת אם אני אצליח לנצח. אני לא רוצה ולא מוכנה למות. יש אנשים שאני רוצה לראות אותם גדלים, להיות נוכחת בשמחות שלהם ולעזור להם לעבור רגעים קשים, יש עוד דברים שאני רוצה לראות ולעשות. אני פשוט מרגישה שזה חזק ממני. אני גם מרגישה שאבא שלי כועס עליי שאני לא רוצה לבוא להיות איתו, אני מרגישה שהוא מאוכזב." "את רוצה שאני אתקשר אליו, אומר לו לבוא? אני באמת עוד לא ראיתי אותו פה." נתתי לו חיוך עצוב: "אתה באמת תהייה מוכשר אם תצליח להשיג אותו, הוא כבר לא ממש באזורינו כבר כמה שנים." "גם אם הוא בחו"ל אני בטוח שהוא יבוא, אני בטוח שאיכפת לו ושהוא רוצה רק במה שטוב בשבילך. את רק צריכה לומר לו." "הוא בחו"ל ועוד איך, מחוץ לעולם הזה." פניו של שגיא הקשיחו, הבטתי לעבר האופק שנגלה מולנו: "הוא נפטר לפני כ-10 שנים, אז כמו שאמרתי אם תצליח להשיג אותו אתה באמת תהייה משהו מיוחד." "איך? אני מצטער, לא ידעתי." "ולמה שתדע? זה לא שהיינו בקשר ב-15, 20 שנה האחרונות…" הוא לא ענה לזה והמשכתי: "…עברתי הרבה בזמן הזה ואני כבר לא הילדה הקטנה שנפגעה משטות ילדותית שעשית לי." שגיא הניד את ראשו כלא מבין. "אני זוכרת את היום והרגע המדויק שבו הפסקנו לדבר, לתקשר, להיות חברים. היית חשוב לי וכנראה שהחברות בינינו לא הייתה כזאת חשובה לך אם זרקת והפסקת אותה כפי שעשית." "זה לא נכון, החברות בינינו הייתה מאוד חשובה לי, היא עדיין. בגלל זה אני כאן לידך." צחקתי בציניות והנדתי בראשי: "תעשה לי טובה. שנים על גבי שנים, שאנחנו באותו בית כנסת וכל כיפור ראית אותי והתעלמת אפילו שלום לא אמרת, תמיד חיפשת את הדרך המהירה ביותר להתחמק ממני. נכון אתה צודק, אלו מעשים של אדם כלפיי מישהו שחשוב לו." "אני לא יודע למה עשיתי את זה. מעולם לא הייתי טוב במצבים כאלה, לעזאזל אני בקושי מבין איך הצלחתי להתחתן." "טוב, תחסוך את זה ממני." "מה קרה עם אבא שלך?" הבטתי לתוך עיניו. לא ידעתי אם הוא אמיתי או לא אבל הייתי צריכה לדבר עם מישהו והרחקתי את אלה שאני אוהבת ואוהבים אותי מסיבותיי אשר יהיו אז התחלתי לספר לו ודיברנו קצת עליו ואשתו. שעתיים שלוש עברו עד ששמתי לב לעייפות שהשתלטה עליי, נפרדנו לשלום וגלגלתי את עצמי חזרה לכוך שלי.
ימים עברו, חברים והמשפחה לא התייאשו וטלפנו בניסיון לקבל פס לבוא לבקר, לראות אותי, להיות איתי לעזור לי להילחם ולו ורק אם בעזרה מנטאלית ואני המשכתי לדחות אותם מעליי, עדיין האמנתי בדרכי. אבל שגיא ישב איתי כל יום בסיום המשמרת שלו שלפעמים הסתיימה בשעות הלילה המאוחרות וגם כשהיה מסיים מוקדם יותר ישב איתי כמה שעות. סיפרנו אחת לשני כל מה שעברנו בשנים שלא היינו מעורבים זה בחייה של זו, העלינו זיכרונות מהילדות שלנו יחד ועל האנשים שבילו אותה איתנו.

הרגשתי כאילו אני במרוץ נגד הזמן עם המכתבים ואימצתי את עצמי כל שנייה של כוחות פיזיים וגם שהם החלו לאזול. סוף כל סוף סיימתי את המכתב האחרון ונרדמתי לשנת לילה. בבוקר התעוררתי מוקדם, בדיוק לשעת הזריחה, אז החלטתי לרדת לשאוף קצת אויר של בוקר ליהנות מהזריחה שתמיד כ"כ אהבתי. הכנסתי את המכתב שסיימתי למגירה יחד עם כל המכתבים האחרים והתחלתי לגלגל את עצמי החוצה. דרך המסדרונות לכיוון היציאה הרגשתי שהכיסא נוסע מעט מהר מהרגיל, כאילו מישהו מוביל את הכיסא, מוביל אותי, הולך איתי. הרגשה שלא הייתה לי, לפחות מאז שחליתי. הגעתי למקום האהוב עליי, אל מול הכניסה/יציאה. אהבתי לשבת שם ולדמיין את עצמי צועדת על רגליי, דרך שערי המתכת האלו בדרכי החוצה אל חיים חדשים, חיים חופשיים, חיים נקיים. זקפתי את גופי וראשי, נתתי לאוויר הקר לחדור לעצמותיי וללטף את פניי. מרחוק ראיתי את שגיא מגיח מבעד לשערי הכניסה, כנראה שהוא בא להתחיל משמרת, לא ידעתי שמשמרת מתחילה כל כך מוקדם, אבל מאז ומתמיד, מאז שאני מכירה אותו ידעתי שהוא חרוץ. אבל אז ראיתי בזווית העין מישהו שמשך את מבטי אליו, לא האמנתי למראה עיניי. מאז שנפרד מאיתנו רציתי לראות אותו שוב, ידעתי שהוא בינינו בבית ובכל מקום שהלכנו אליו, ידעתי שהוא איתנו ושומר עלינו אבל מעולם לא הצלחתי לתקשר איתו שלא לדבר לראות אותו. לרגע שמחתי שאני רואה אותו אבל אז הבנתי בשביל מה הוא בא, הוא בא בשביל ללוות אותי ליציאה, אבל ליציאה אחרת ממה שחלמתי עליה; הוא הגיע בשביל ללוות אותי ליציאה שממנה כ"כ פחדתי ולא רציתי ללכת בדרכה; אבל אני לא אצעד בה מושפלת ומובסת. הבטתי שוב אל שגיא שהמשיך לצעוד לכיווני ובמבט כואב לב התחלתי להתרומם ממרומי מושבי. אבא שלי ושגיא התקדמו לעברי באותו קצב כשאבי מושיט את ידו אליי. נופפתי לשגיא, וכשהוא מנופף לי בחזרה גופי התמוטט לצד כס מלכותי ללא רוח חיים. נשמתי התנתקה מגופי וראיתי את שגיא נוחת במהירות לצד גופתי ורוכן מעליי כשהוא צועק לאנשי צוות לבוא לעזור לו, שמישהי התמוטטה פה והוא החל לבצע בי החייאה. אבי הגיע ונעמד לצידי כשהוא מניח יד מחבקת על כתפיי,יד שהרגשתי אותה כשאנחנו צופים בכל הנעשה בי. הורמתי על מיטת חירום ניידת שבעזרתה הובילו אותי במהירות לטיפול נמרץ, אחד הרופאים היה שגיא שלא עזב ולו לרגע, מי שגם לא עזב אותי היה אבי שיחד איתו צפיתי בכל הנעשה. לא בכיתי אבל פניי היו רציניים שהדמעות נעצרות בעיניי. עברו שעות, כבר לא יכולתי להביט ולצפות כיצד מטפלים בי כשאני יודעת שאני בין חיים ומוות. את הדופק הצליחו להחזיר לי אך עדיין הייתי ללא הכרה כשכל אוהביי מלווים את המיטה שלי אשר מוקמה בחדר. כולם חיכו מחוץ לחדר כשאני ואבי שעדיין לצידי צופים בשגיא ועוד חברי צוות מחברים אותי למכונת הנשמה ועוד כמה מכונות דרך הרבה צינורות. כשהם סיימו שגיא יצא החוצה להסביר למשפחתי את מצבי והם סיפרו לחבריי. אף אחד לא ידא כיצד להגיב או מה לומר, רק הוחלפו מבטים מודאגים כשאחדים מחזיקים פיזית באחרים.כשאליק ואימי הפנו את צעדם אל הרחבה בחוץ בכדי לעשן כולם הצטרפו אליהם, כנראה שאף אחד לא רצה להישאר לבד וכעסתי על עצמי שאני גורמת להם לעבור את זה, שמשפחתי צריכה שוב לעבור דבר שכזה; פניתי לאבי בכעס: "טוב אם הוא רוצה שתיקח אותי אז קח אותי ואם לא אז תחזיר אותי עכשיו. זה לא מגיע להם." "את רוצה לבוא איתי או לחזור אליהם?" "כל כך התגעגעתי אליך, ואני אוהבת אותך אבל אני גם אוהבת אותם; אז אם אתה לא באמת צריך אותי אני לא רוצה לבוא." כל מי שעישן סיים והם צעדו בחזרה אל המסדרון שמחוץ לחדרי כשאני ואבי מלווים אותם ללא ידיעתם. כמה מהם הסתובבו בחדר שלי, לא ממש ידעו מה לעשות אבל חיפשו משהו שיעסיק אותם אבל הם התאמצו שלא להביט בי. שילה חיטטה בארונית שלי, כנראה הדבר היחיד שעלה בדעתה להעסיק את עצמה – לבדוק אם משהו חסר לי או שאני צריכה – היא מצאה את המכתבים וכשדמעות עומדות בעיניה כשהיא מצאה את שלה היא החלה לחלק את כל המכתבים לנמענים מלבד שניים שלא ממש היו בסביבה בשביל לקבלם פיזית. היא הניחה את השניים הנותרים על השיטה שליד מיטתי. חלקם פנו לפינות שונות בבית החולים בשביל לקרוא את המכתב חלקם כשנראה שבחרו שלא להתמודד עם זה עדיין. כשאותם אנשים שקראו את המתכתבים חזרו בעיניים אדומות, עוד כמה פנו לקריאת המכתבים. רציתי לומר להם שהם עדיין לא צריכים לקרוא אותם, שהקרב עוד לא הסתיים ושהפור כנראה עוד לא לגמרי הופל. עיניי הבוכיות לא פסקו מלדלוף אך לא בקצב מהיר. כשאף אחד לא שם לב, בדרך מסוימת הרמתי את המכתב והגשתי אותו לאבי, כתבתי לו את מה שידעתי שאני לא אצליח לומר לו.
אבא
אני אוהבת אותך ואני תמיד אוהב
אני לא כועסת שעזבת והפסקת להילחם – זה מגיע לך ואני גאה בך על כך לא פחות לו היית ממשיך
להילחם.
אני מתגעגעת אליך בלי סוף ובכל צעד חשוב בחיי אני חושבת על מה שהיית אומר על זה ואני לא נותנת
לזיכרונותיי ממך לפוג. אני בטוחה שביום מן הימים עוד ניפגש ונתאחד שוב למשפחה ותמיד ידעתי
שאתה איתנו ושאתה שומר עלינו. אבל אני עדיין לא מוכנה לצעוד בשביל שאתה צעדת בו ומקווה
שלפחות תכבד את החלטתי.יש עוד כל כך הרבה שאני רוצה לראות ולעשות ואני יודעת שברוחך אתה
עדיין תמשיך ללוות אותי. אני עדיין רוצה להיאבק על ובחיי. כואב לי לומר זאת כשם שקשה לי לעזוב
אותך פה. אני רוצה לשמור על כולם בגופי ולא רק ברוחי"
"אני כבר יודע מה רשום פה. ראיתי כשכתבת את המכתב."
"כמובן…" לא ידעתי אם לחייך וניסיתי, אך פניי נשארו רציניות: "…אז זה אומר שמה שכתבתי לא מקבל תוקף אם אתה כאן ואני ככה." "לא בדיוק. הוא פשוט רוצה לוודא שאת מוכנה וזכאית ושתקבלי נכון את ההזדמנות השנייה שלך." בעודנו מדברים שגיא שוב הגיע לבדוק מה מצב כולם כולל שלי. אליק, שילה וימית שמכירים אותו פחות או יותר מאז שאני מכירה אותו, שמכירים וזוכרים היטב את ההיסטוריה, הופתעו לראות אותו אבל שילה זכרה שהיא ראתה מכתב שהיה מיועד גם לו והלכה להביא לו. היא הופתעה למצוא במקום רק מכתב אחד כשהיא הייתה בטוחה שהיא הניחה שם שניים, אבל היא לא נתנה לעצמה להתעסק עם זה יותר מדי והגישה לו את המכתב. שגיא ידע שאני כותבת את המכתבים אבל כשהוא ניסה לדבר איתי על זה פעם וכשהתחמקתי מלענות על הסיבה למכתבים האלו הוא הבין שעדיף לא לשאול שוב. הפליא אותו שהיה גם אחד בשבילו – המכתב האחרון שכתבתי. אחרי השאלות שלהם וההסברים שלו שבשבועיים האחרונים הוא בילה קצת זמן איתי אבל לא חשב שכתבתי גם לו מכתב. כשהם סיימו הוא נפרד לשלום, אך בעצם הוא ניגש לקרוא את המכתב מבלי שאף אחד יראה אותו. כשסיים איתו הוא חזר והתיישב בשורת הכיסאות לצידם של השלושה. גבותיי הורמו אבל בראשונה התפרס חיוך קל על שפתיי. "לפי מה שאני רואה, כבר התחלת לנצל אותה ולנצל לטובה עוד לפני שהופעתי לפנייך." שמעתי את אבי אומר לי כשאנחנו צופים באותו הדבר – בקבוצת האנשים שיושבים מחוץ לחדרי כולל האדם האחרון שהצטרף/חזר לשורותיי. "אני אוהב אותך ותודה שניסית לשמור עליי. אני מצטער על כל הצרות שגרמתי לך ולכולם. לא את ולא אף אחד אחר אשם שהחלטתי להפסיק להילחם, בבקשה תמסרי את זה גם לאימא שלך…" הוא חיבק אותי את חיבוק האב שכל כך רציתי לקבל וכל כך התגעגעתי אליו כל כך הרבה שנים: "…אני תמיד אשמור עלייך ועל כולכם." הוא נשק ללחיי וכשדמעות זולגות בקצב מסחרר, פקחתי את עיניי כשתקרת החדר נגלתה לעיניי ודמותו של אבי נעלמה מהן. אליק ואימי בדיוק עמדו מעליי, ניסיתי לחייך אליהם למרות הצינור שיצא מתוך גרוני, אך הוא ניכר מן העיניים העצובות והדומעות. לקח להם כמה שניות לעכל שאני שוב איתם ואליק מיהר לקרוא לאחיות ולרופאים. אימי אחזה בידי וניסתה לשמור על עיניים יבשות. כולם נכנסו לחדר ועמדו סביב מיטתי כשאני סוקרת את כולם. שגיא ניגש אליי והחל לבדוק אותי כשהוא פותח את עיניי לרווחה ובודק את הדופק שלי בחיוך רחב. הרופא והאחיות נכנסו לחדר והוציאו את כולם חוץ משגיא. היה נחמד שהיו איתי פנים ידידותיות. בחוץ יכולתי לשמוע קצת צחוק וצעקות. כשהרופא סיים הם יצאו ואחרי כמה דקות שכנראה במהלכן הרופא הסביר להם את מצבי בצורה מעודדת. כולם נכנסו כשעיניהם נוצצות אבל כל החדר בהק מהלובן של השיניים של כולם שבצבצו מבעד לחיוכים וידעתי שגם אבי עומד בין כולם למרות שלא יכולתי בדיוק להבחין בנקודה שבה הוא נמצא.

כחודשיים לאחר מכן חזרתי הביתה, נקייה מסרטן. נכנסתי לבית מלא בשלטים ובלונים ויותר חשוב מלא באותם אנשים ששמרו עליי, והעניקו לי את רוח הקרב שלה הייתי זקוקה בשביל להילחם ולזכות בחיים השניים שלי, יכולתי לחייך שהם התחילו בדף חדש ונקי עם זוג חברים חדשים-ישנים – שגיא ואשתו ועם רוח אבי במפרשיי.