רדופה-פרק 18(פרק מרגש) העלאה שנייה

בפרק הקודם:
"איך אתה יודע איך הייתי שהייי ילדה קטנה?"שאלתי אותו בחשדנות הוא נשם נשימה עמוקה וראו עם מתלבט עם לספר או לא לבסוף אמר:"אני הייתי החבר הכי טוב של אביך,והכי חשוב הייתי הסנדק שלך,אני הייתי זה שהיה צריך לדאוג לך עם הורייך ימותו,ולבסוף אני הייתי זה שהרג אותם"אמר ובקולו נשמע מרירות על עצמו.
הרגשתי שעיניי נפערות.
הסתכלתי על ליאם,הוא נראה כאדם שלא מאמין,כאדם שבפעם הראשונה הכיר את אביו,הכיר את האדם שהיה מסוגל לרצוח את חברו הטוב בשביל כוח.
וזה גרם לשינאתי כלפיו להיתעצם.

הפרק:
"לא,אתה משקר,חברו של אבי היה אדם טוב,אני הערצתי אותו לכל הרוחות לא יכול להיות שאתה האדם שהחשבתי כאבי השני,אתה אדם מנוול רודף בצע ורוצח בדם קר אז אל תגיד לי שאתה זה הוא."
"את זוכרת את זה?"שאל והרים את שרוולו.
נשימתי נעתקה,היה לו כתם לידה גדול בצבע חום בצורה שמזכירה מפה.
וכזה היה בדיוק לחברו של אבי,תמיד צחקתי עליו בגלל זה.
ועכשיו שאני מסתכלת על זה בצורה יותר רחבה הוא באמת נראה דומה לו בפנים אבל בחיים שלי לא חשבתי שזה הוא.
הרגשתי גוש רוק שחונק לי את הגרון בלעתי אותו בקולניות ועצרתי את הדמעות שבעיניי אבל דמעה בוגדנית אחת יצאה מעיניי.
הוא הסתכל עליי עצוב,והוריד בחזרה את שרוולו.
"אני מצטער"אמר ועיניו הביעו חרטה אבל ידעתי שהוא חושב שהקרבתו של חברו הטוב הייתה מטרה נעלה.
"אתה לא,אתה לא מצטער כי עם אתה היית מצטער אנחנו לא היינו כאן עכשיו אתה לא היית יורה בי כדור לכתף שלי ואתה לעולם לא היית רודף אחריי,בגללך לא הייתה לי ילדות נורמלית,בגללך נהייתי יתומה בגיל שלוש וזה מה שישלך להגיד לי אני מצטער."
התחלתי להשתולל בכיסא שאליו הייתי קשורה ודמעותיי התחילו לצאת וקולי היה מלא שנאה.
"את לא מבינה למה עשיתי את זה איזבל"אמר בפשטות
"אז תסביר לי,תסביר לי לכל הרוחות כי אני לא מבינה איך זה שרצחת את חברך הטוב,ושרדפת את ילדתו במשך אחת עשרה שנה"עכשיו כבר התחלתי לצרוח עליו.
"השיקוי הזה חשוב בצורה שאת לא מבינה אפילו איזבל,הוא הופך אותנו לחכמים יותר, לחזקים יותר, לבעלי שליטה רבה יותר……"
"שיקוי,בגלל שיקוי מחורבן אתה הרסת את החיים שלי,אתה הרגת אנשים רבים כל כך שאני כבר לא יכולתי לעקוב אחרי זה."צעקתי עליו עדיין דמעות יוצאות מעיניי.
"והכי חשוב בגללך מתה לי האהבה הראשונה שלי,אני אהבתי את האדם הזה,אתה זוכר אותו אתה שלחת את העובדים שלך לרדוף אחריי, והוא מת מתוך הגנה עליי."
הוא לא אמר מילה למשך דקה ונראה מלה בשנאה על עצמו ופתאום הבעת פניו השברירית נהייתה קשוחה כשהייתה קודם.
"מספיק עם הקישקושים,איפה השיקוי איזבלה?"שאל בקול נוקשה.
נדתי בראשי:"אתה פשוט אדם מטומטם מה אתה חושב שאחרי כל זה אני ייתן לך את השיקוי."אמרתי לו בארסיות
לפתע במהירות רבו ידו נהייתה כאגרוף קמוץ והגיע לפניי.
הדם אדום חם נזל מאפי כשהכה אותו,הכאב היה רב אבל לא רב כמו הכאב השורף בכתפי,אשר היה כמו רעל המאכל לאט לאט את גופי.
ליאם קפץ את אגרופיו ושלח אותם אל אביו.
פרצופו של ויסנטה נמלא דם אדום כהה,ונרא שנחבל קשה יותר משאני נחבלתי.
"ילד מטומטם,התאהבת בה,התאהבת באישה היחידה שלא יכול להתאהב היו לך אלפי בחורות ובה דווקא מכולם התאהבת"אמר עצבני
"אתה מגעיל אותי,היא הייתה הילדת סנדקות שלך אביה היה החבר הכי טוב שלך,ועכשיו אתה רוצה להרוג אותה בגלל השיקוי,אתה לא אבא שלי יותר, אני לא מכיר אותך כבר."אמר בכאב
ויסנטה העיף את ידו אל לחייו של ליאם ונשמע קול פיצוח גדול.
"אתה לא תתכחש אליי אני לא ייתן לך,להתכחש אליי,אני לא ייתן לך לשכוח אותוי."
ליאם הוריד את ידו במהירות אל חגורתו,והוציא רובה הוא יירה בויסנטה ברגלו.
"אתה לא אבא שלי"חזר שוב,והניח את ויסנטה לדמם וליפול מכאבו.
הוא בא אליי במהירות,ושחרר את ידיי.
ניסיתי למתוח אותם אבל לא הצלחתי בגלל שידיו של ליאם היו על ידי ומשכו אותי בריצה לכניסת המחסן.
לא הבנתי למה הוא עוזר לי בכלל,אוו האם גם זה טריק אבל הוא נראה רציני לגמרי.
ברגע שעברנו את מפתן הדלת נשמעה ייריה ואני קפאתי.
הרגשתי דם חם על זרועי,אבל לא הרגשתי שום כאב.
עיניי היו עצומות בחוזקה אלה שפתאום הרגשתי את משקלו של הגבר שהיה לידי עוזב את ידי.
הייתה הרגשה שהכל כאן בהילוך איטי.
הוא נפל ופגע ברצפה בחוזקה.
הסתכלתי עליו הכדור היה קטלני ממש כמה סנטימטרים מליבו,כבר לא היה אפשר להציל אותו.
התחלתי לבכות.
ופשוט חיבקתי אותו לא אמרתי מילה וחיבקתי אותו.
נשימותיו נהיו רדודות מרגע לרגע.
"אני מצטער"אמר חלושות ומת בין זרועותיי.
"לא,לא זה לא יכול לקרות לי שוב ליאם תתעורר,ליאם"אמרתי בקול שבור וניערתי אותו רציתי לראות את עיניו עם ניצוץ כמו בכל פעם,אבל לא,לא היה שום ניצוץ.
סגרתי את עיניו ונשקתי קלות את פיו.
לקחתי את האקדח שלו ונפנתי לויסנטה.