אל תלכי

מאז שאני זוכר את עצמי אני אוהב את שחר. היא שכנה שלי, היא איתי בכיתה ואיתי בכל מצב. אנחנו… ידידים.
לשחר יש חבר. יותר גבוה, יותר חתיך ויותר חכם ממני. הוא לומד כיתה מעלינו. קוראים לו איתן. שחר אוהבת אותו. היא כל הזמן מדברת עליו, וזה כואב. זה כואב לראות את האישה שאתה מאוהב בה שנים מדברת על מישהו אחר.

1:54- שיחת טלפון משחר
"איתמר" היא אמרה בבכי
"אנחנו… אנחנו גמרנו. אני ואיתן" היא לחשה.
"שחר? מה קרה לך? למה את בוכה? הוא עשה לך משהו?!" שאלתי בפחד.
"הוא בדיוק כמו כל הגברים! רוצה דבר אחד!" היא אמרה בקול רם יותר.
"איפה את? אני בא" אמרתי בבהלה.
"בכניסה לרחוב האורן"
ניתקתי את הטלפון והתלבשתי בזריזות. פחדתי עליה.
בחוץ שרר חושך כבד ומנורות צהובות גבוהות מנסות למלא אותו. אני רץ והאוויר הלח והרוח החזקה פוגעים בי ומעיפים את שיערי השחור אל עיניי.
"אני בא שחר!" אני צועק.
מרחוק אני יכול לראות צל של נערה נמוכה. זאת היא. אני בטוח.
"איתמר!" היא צועקת וקופצת עלי. אני מחבק אותה חזק ומתקשה לעזוב.
"דאגתי לך שחר. איפה היית?"
"הוא אמר שהוא לוקח אותי למקום רומנטי. לא ידעתי שהמכנסיים שלו זה מקום רומנטי במיוחד" היא אמרה והשפילה את ראשה.
"בן של זונה" אמרתי בלחש.
"ואז…" היא המשיכה
"ואז הוא אמר לי להתפשט. צעקתי לו שיעזוב אותי. הוא ניסה בכוח, ובעטתי בו. ברחתי משם איתמר. ברחתי לפה. הוא גר שם, בסוף הרחוב. אני מפחדת שהוא בא אחרי". היא אמרה בבכי. חיבקתי אותה שוב, והפעם לא עזבתי.
"תודה שאתה ידיד כזה טוב" היא אמרה וחייכה. ידיד היא אמרה. אני בסך הכל ידיד.
"הי אתה! תעזוב את חברה שלי יא קוקסינל!" זה היה איתן.
"איתמר בוא נברח מפה! מהר! לפני שהוא ישיג אותנו! הוא בי"ב יש לו כוח!" צעקה שחר ואחזה בידי שנעזוב.
"לא שחר. אני אתמודד מולו. הוא צריך להתנצל" אמרתי.
"תגיד לי אתה סתום?! הוא יהרוג אותך על המקום! בוא כבר!" אבל אני נשארתי. ניסיתי להיראות כמו גיבור. ניסיתי לגרום לה לחבב אותי, את האומץ שלי.
"בוא!" היא צעקה בבכי. איתן הגיע בריצה.
"איתך לא סיימתי זנזונת!" הוא צעק על שחר.
"למי אתה קורא זנזונת?!" גוננתי עליה.
"איתמר, בבקשה" אמרה בלחש ובכתה.
"לא" אמרתי בנחישות.
ואז היא ברחה.
"שחר!" שמעתי את עצמי צועק אחריה.
אבל היה מאוחר מידי. היא הלכה. ילדה בת 16, לבד, בחושך, ברחובות הקרים.
"בגללך! הכל בגללך!" אני צועק על עצמי. שנייה אחר כך הייתי שרוע על הרצפה, מדמם.