עיר מעופפת פרק 74

"בסדר. מר גו." אמר המנהל ופתח את הדלת. "בוא נראה מה המצב עם הנשק שלך." נכנסנו לתוך חדר ארוך, עם מקלעות נשק בסופו ואוזניות על מדף ליד, לקחנו את האוזניות השחורות וסמנו אותם על הצוואר, מוכנים להשתמש בהם כשנירה או יותר נכון- כשאני אירה. ניגשנו אל החלק של האקדחים, לא היינו היחידים, היו שם שני בחורים לבד ועוד ארבע נערים בגילי עם מלווה צמוד. ובכל רגע נשמעה ירייה מהמטווח או הוצאת המחסנית מהשולחן.
המנהל אמר עוד משהו ואני החזרתי את מבטי לשולחן, זה היה שולחן לאורך, מכסה במפית ומלא בערימות של נשק שחור-מקלעות, אקדחים, רססנים, ופצצות בכמות כזאת שלא הייתה מבישה צבא שלם. העברתי את ידי על הנשקים, ממשש ונוגע בהם, הרמתי את אחד מהם ובדקתי אותו בידי. כבד מידי. לחצתי על המחסנית ובדקתי את הכדורים. לא טוב ולא נוח, החזרתי את האקדח למקומו, בזווית עיני יכולתי להבחין במנהל מדבר עם כמה מהשוטרים שם, מצביע עליי וצוחק. התעלמתי ממנו והמשכתי לסרוק.
כבד מידי, מוזר מידי, לא נוח, גדול, מפלצתי, מוזר, יכול להתפוצץ לי בפנים. נאנחתי. איך אני אמור למצוא משהו מכל הערימות האלה?!
המנהל ניגש אלי. "בחירה קשה, אה?"
לא עניתי.
"הבחירות לרוב משתנות לפי המקום שממנו באת וצורת הלחימה. רוב הילדים שבאו מלמטה לקחו את זה." אמר והרים רססן כפול לשני הידיים.
הנדתי את ראשי והמשכתי לחפש.
"זה לא לכל החיים." הוא צחק. "רק לאימון אנחנו לא.."
"אני מחפש את הטוב בשבילי." קטעתי אותו. הוא הנהן. "אני נותן לך עוד חמש דקות. יש לנו זמן מוקצב, מר גו."
הנהנתי והמשכתי לחפש. אילו השומר בכניסה לא היה לוקח לי את האקדח יכולתי להשתמש בו, אבל הגלאי מתכות גילה את האקדח ולקח אותו. נאנחתי בתסכול והעפתי מבט לכיוון המנהל. הוא חייך והנהן. הנהנתי בחזרה וליבי הלם. אם לא אצליח במבחן הזה..טוב. בוא לא נחשוב על זה. המשכתי לחפש. מרים אקדח אחד אחרי השני ולבסוף מוצא אחד. הוא לא טוב אבל בסדר, הוא לא כבד, עם מחסנית מלאה למחצית, אבל הקת לא הייתה נוחה, היא הייתה עבה מידי, וקטנה מידי.
המנהל ניגש אלי שוב.
"יש לך כזה? רק עם ידית גדולה יותר?"
"ליד אחת או שניים?"
"אחת."
הוא מהנהן וניגש אל סוף השולחן (איך לא חשבתי על זה?! רוב הנשקים הטובים היו שם!) הוא ריחף בידו והוציא שני אקדחים, תואמים לגמרי.
"האקדחים האלה למי שיורה בשני הידיים. אבל אתה יכול לקחת אחד מאלה."
הנדתי בראשי. "חבל לפרק זוג."
"אל תדאג." המנהל צחק. "בוא כבר. יגמר לנו הזמן."
לחצתי על הצנרת וסובבתי את האקדח ביד. זה מושלם! ניגשתי אל המטווח ועמדתי בפישוק רגליים, הנחתי את האוזניות על ראשי ויריתי, פעם אחת. פעמיים שלוש והאיש חורר, בראשו בליבו ובכתפיו.
הורדתי את האוזניות והבטתי במנהל. "אני יכול לשמור את האקדח?"צחקתי. מאושר. האקדח היה מהיר ונוח. מותאם בדיוק מושלם ליד שלי.
הוא צחק. "לא. אבל נוכל להזמין לך אקדח כזה. הקוטר בסדר?"
הנהנתי. וסרקתי את האקדח בידי. תיאום מושלם. המנהל הרים את ראשו, משהיא נכנסה לחדר ומשהו זע בליבי, היא הייתה תמירה, עם שיער שחור ארוך, ג'קט עור שחום ומכנסיים ארוכות בהם תחוב אקדח, השפלתי מבט, היו לה מגפיים ארוכות שחורות ואם לא הייתי גר בעיר התחתית לא הייתי מבחין בסכינים הנעוצים איי שם במגפיה. היא טובה. היא ניגשה אל המנהל ונישקה אותו על הלחי.
"מר גו. תכיר את הבת שלי."
הושטתי את ידי והיא לחצה אותה.
"טיילור."
"אמרג'י."
ואז לרגע. לרגע אחד קטנטנן. היא הזכירה לי את ליאת.