מורדי השלג – פרק שני

– כמה דקות לפני –
האני נכנסה לפאב החצי ריק. היו שם בערך חמישה עשר אנשים, העיניים שלה זהרו, היא התרגשה וגודל הציפייה שלה עמד על מספרים כל כך גבוהים שלא היה ניתן לספור אותם.
היא הציצה בחלון הגדול, המכוסה ווילון שחור ולא נחוץ, היא ראתה את ריק מדבר במכשיר הקשר.
מה הוא עושה? למה הוא לא עוזב? היא הרהרה וכל השמחה שלה פגה, הוא מנסה לבדוק אם אני אצליח? מה יש לו? כל כך הרבה שאלות עלו במוחה והיא פחדה לשאלן. היא החליטה לעקוב אחריו ולראות עם מי הוא מדבר בשעה כל כך מאוחרת.
"טוב." היא מלמלה לעצמה, "אני אבדוק, על החיים ועל המוות."
היא יצאה החוצה, בדרך ריק הסתובב והיא נאלצה להסתתר בין השיחים הדוקרניים. אני מפחדת, היא חשבה, אבל אזרה אומץ והתקרבה. היא שמעה את ריק מדבר.
"כאן PO. הכל מוכן. היא תמות בקרוב." הוא אמר למכשיר הקשר, מיד היא ידעה על מה הם מדברים, הטיפשים השאירו את הדלת של חדר החקירות פתוח עם התוכנית הזאת דלוקה, היא כבר התכוננה. היא לא הייתה בטוחה שהם יעשו את זה וחשבה שכדאי לא להאשים את המנהל לשווא ובטענות מיותרות ומוגזמות, אז היא שתקה, אבל עכשיו היא רצה אל הפאב במהירות כמו שלא רצה מעולם. המוח שלה בער, הוא היה כואב והיא לא הניחה לו אף לא לשנייה במהלך הלילה, היא נבלעה בתוך ההמולה, אבל מיד לקחה את המיקרופון של המועדון, שבו מודיעים אם האוכל מוכן ונותנים את השם, היא אמרה בחיפזון שהם צריכים לברוח תוך כמה שניות, ולא מהכניסה הראשית והיא תסביר הכל אחר כך. איך שהיא הסתכלה עליהם נתן להם דחף להאמין לה, למזלם, היו שתי יציאות ועוד אחת מהחלון, ככה שתוך שניות המעטים שהיו בפנים – יצאו.
נשמע קול רועם וחזק, אבל כולם היו בחוץ, מלבד הרכוש, אבל זה לא היה כזה חשוב.
"הכל טוב…" היא ניסתה להרגיע את עצמה.
"תברחו," היא פסקה והראתה להם דרך קצרצרה אל היער, בעוד הם מביטים בפאב עולה באש והופך לגיבוב פחמים שרופים.
"מה קרה כאן הרגע?" דרייק שאל את האני אחרי שהיא דרכה צעד ממנו בכיוון ההפוך.
היא המשיכה ללכת. "אל תדבר איתי. לא עכשיו," היא אמרה בקול קטן ולא עצרה אפילו לרגע.
"אני אבוא איתך," הוא קבע והדביק את צעדיה.
"ממש לא. לך עם החבורה."
"אני בא, עם נערה כה יפה, אני בא, היא לא מסכימה…" הוא זמזם שיר שהמציא באותה השנייה.
"אתה לא טוב בשירים." ההבעה על פנייה של האני לא השתנתה.
"יופי. כאילו שאת יותר טובה." הוא צחק,
"אני כן," היא אמרה בארשת פנים חמורה, "אבל אין לי עכשיו כוח. אני צריכה ללכת. לך אליהם."
"לא." הוא חזר על עצמו שוב ושוב והיא התעצבנה.
"אומרים לך ללכת – לך! אוקיי? עכשיו תעזוב אותי!" היא כעסה.
"טוב," הוא נעלב והלחיים שלו הפכו אדומות. "לא רוצה – לא צריך."
"יופי," היא רצה אל המקום שהיה אמור להיות מאחורי הפאב אבל היה פשוט מאחורי ערימה של אבנים לוהטות.
"היי." היא אמרה לריק ושילבה את ידיה. "להרוג אותי? תת-רמה. טיפש."
"אההה… זה לא מה שאת חושבת שזה, האני שלי…" הוא רעד, פעם אחת, היה לו סיכויי להיפטר ממנה, מהבחורה המפחידה שנאלץ להיות חבר שלה בשביל המוסד שהם עבדו בו ביחד. זה היה הכי לא חשוד. אבל היא הרסו לו הכל. זהו. נגמר. הוא הולך למות, בזה הוא היה סבור לחלוטין. הוא היה בטוח רק בזה, כי אי אפשר לדעת מה הולך עם הבחורה הזאת. כל פעם משהו אחר. היא חזקה ותקרע אותו לגזרים בקלות. הוא אפילו ניסה להתגונן, אבל היא שמה לב אל המשחקים שלו.
"האני שלך?" היא צחקה והוא נרתע לאחור. הוא לא היה מוכן לוותר בקלות. הוא יצא באותה הדרך ממנה הוא נכנס להכל.
"לא, לא." הוא ירד על ברכיו, היא חשבה שהוא באמת מתחנן אבל הוא הוציא סכין וניסתה לדקור אותה. הרגליים שלה היו גמישות והוא דקר באופן מזערי וכמעט ולא כאב לה. היא משכה אותו. החטיפה לו כאפה אחת והוא קיבל פנס בעין. האני הייתה ידועה בקשיחות ובחוזק המטורף שלה.
היא לקחה את הסכין שלו ובתנועה אחת שיספה את גרונו, בעוד הוא פולט מילים אחדות, "את עוד תשלמי על זה." הוא אמר בשארית כוחותיו האחרונים וקרס.
היא הסכימה עם המורדים ורצתה כל כך להצטרף אליהם, היא הייתה בטוחה שהכל נגמר אבל היא הסתכלה לאחור, לא היה לה שום סיכוי; היא, לבד, מול שלושה הלוחמים החזקים ביותר של המוסד. שלבשו חליפות דקות ולבנות, ומין זכוכית שכיסתה והגנה על הראש שלהם.
"שיט," היא מלמלה.
השלושה התחלקו. שניים משני צדדיה ואחד גרר את ריק אל קבורתו.
השניים סגרו עליה לאט לאט והיא לא יכלה לברוח. לרגע היא נזכרה שיש לה סכין ביד. היא דקרה את אחד מהלוחמים אבל הסכין התעקמה. "מה הולך פה?" היא שאלה בחוסר אונים.
"אין לך דרך לחדור את השריון. זה בלתי אפשרי. רק אנחנו יכולים להוריד אותו."
הם נתנו לה מכה חזקה בראש, היא התעלפה והזיכרון האחרון שלה היה המבט והצחוק הגס שלהם.