איש מלחמה
התקרה הייתה לבנה, אבל בשביל האיש ששכב בספה היא הייתה מלאה בתמונות ובמראות שרדפו אותו כבר חודשים. המראות בגללן היה מתעורר באמצע הלילה בצעקות, שטוף זיעה, מתנשף כמו רץ מרטון.
מאחוריו ישב בכורסאת עור דוקטור לנסקי, הפסיכיאטר של הצבא. נוכחות מנחמת בעמדת הגנה. כבר חודשים, אולי שנים, בעצם עשורים שהם נפגשים בחדר הזה שלא הצליח למחוק את השדים שאחריו, אלה שכל כך רצה לשכוח.
הדוקטור היה אדם בעל קול רגוע ושקט. לפעמים היה לובש מדים, אבל לרוב העדיף להתלבש כאזרח, בבגדים פשוטים. פניו בעלות הבעה סתומה, מהאנשים האלה שפוגשים מיד שוכחים את מראם.
שרוצים שמראם ישכח מיד.
כל הזמן הזה היה מקשיב לקולו יותר משהיה מסתכל עליו.
'אז מחר אתה עוזב אותנו.'
המילים האלו אמרו מספר דברים. שחרור סופי. הקלה חסרת גבולות. בדידות שאין מנוס ממנה.
'כן.'
'אתה מרגיש מוכן?'
"לא!" הוא היה שמח לצעוק. "אני לא מוכן יותר ממה שהייתי כשהכל התחיל. אני לא מוכן עכשיו ולעולם לא אהיה. לא אחרי שראיתי את מה שראיתי. הרגשתי את מה שהרגשתי. לא אחרי הגוף שלי והפנים…"
'אני מוכן.'
קולו נשאר איתן. או לפחות ככה הוא נשמע לו כשאמר את המשפט שמאשר להוציא אותו אל העולם. וגם אם לא, הדוקטור בהחלט העדיף לחשוב שכן. כאדם וכדוקטור, הוא בחר להאמין שעבודתו הסתיימה, מאשר להודות שהוא נכשל.
'זה טוב. כבר חתמתי על הניירות.'
הוא שמע את הקפיצים של הכורסא כשהוא נעמד. רב טוראי נמרוד מלכה התיישב בספה ולרגע לא זז. הוא הסתכל דרך החלון על המדשאות הפורחות, שנפגשו באופק בשמים הכחולים. ממקומו ראה אנשים מהלכים בדד. כל אחד במחשבותיו הוא. אנשים כמותו.
כשעזבו הם נקראו חיילים.
עכשיו הם נפגעים. הלם קרב קראו למצבם.
צמד מילים שנאמרו ללא תהילה, שמשכו לא תשומת לב, אלא שקט רועם.
מילים שאמרו שהם שרדו, שהם חזרו בחיים מהגיהינום של הלחימה. הם היו חיילים משוחררים וכל אחד מהם נשא כביכול, את הנטל של הגאולה האישית שלו, שהחל והסתיים בתחומיו של בית החולים הצבאי.
הדוקטור הושיט את ידו והביט בו בעין בוחנת. רב טוראי מלכה הרגיש שהמחווה של הדוקטור הייתה כדי לתפוס את מבטו, שיפנה אותו מהמראות שיצרבו את הצלקות שבו.
'בהצלחה נמרוד.'
הייתה זו הפעם הראשונה שהוא פנה אליו בשמו הפרטי.
"שם לא אומר בן אדם." חשב לעצמו.
'תודה, אדוני.'
הוא פנה אל הדלת. הוא חש במבטו של הדוקטור מלווה אותו. עבר המון זמן מאז הפעם האחרונה שהצדיע. הוא לא הרגיש שהמצב הנוכחי דורש התייחסות מיוחדת או שונה ממה שהתרגל אליו.
"בהצלחה נמרוד."
שבעצם אמר: 'לך תזדיין, רב טוראי…'
תגובות (4)
הכתיבה קולחת, אבל יש כמה בעיות.
החייל בטוח במה שהוא רוצה לעשות, הפסיכולוג בטוח בעצמו בצורה לא הגיונית. כל הביטחון חסר הפשרות הזה יוצר דמויות שטוחות שאני אישית לא מסוגל להתחבר אליהן. דבר נוסף פסיכולוג צבאי כשהוא חותם על מישהו הוא מסכן את עצמו כי הוא לוקח על עצמו אחריות. חסר רקע לדמות הראשית ומחשבות יותר אנושיות. לא הבנתי את הסוף, לפסיכולוג כאילו לא אכפת מחיילים??
קצת קשה להסביר את הקטע בכל כך מעט מקום. יש המון מה לספר על נמרוד, ואז אולי היית יכול להבין למה הדוקטור מוכן לשחרר אותו למרות הכל. הקטע לא קשור כמעט לדוקטור, וזה לא גורף כלפי כל החיילים. רק כלפיי נמרוד, כי הוא היה מקרה קשה במיוחד. אף אחד לא היה מאשים אותו שהוא חתם על האישורים כי כולם ידעו מה הוא עבר ושהסיכוי שלו לעבור את זה כמעט ולא קיים. בקיצור, יש הרבה מעבר למה שכתבתי בקטע הקצר הזה.
אז תכלס היית צריך לכתוב את זה, כי זה תכלס הסיפור שלך.
מרטון=מרתון
משום מה, ההעדפה של הדוקטור להעלים עין ממצבו האמיתי של נמרוד ולו רק בשביל שיסיים עם הטיפול המייגע ויודה בהצלחתו דווקא אנושית למדי. זה קשר מאוד מוזר בין פסיכולוג ללקוח שלו, שבו הם למעשה שונאים אחד את השני מתחת למסכה של אמפתיות. אותי זה דווקא עניין.