השקרים של ריי (Riley's Lies) – פרק 18: I Have Cancer [נקודת המבט של לוסי]

התעוררתי במיטה שלי, הזיכרון של הלילה אתמול מטושטש. עברתי על האירועים אתמול במוחי; ג'יימס והבלונדה הצבועה, היער, ג'יימס רודף אחרי, היריה – אחרי שהושיבו אותי בניידת הכל הרבה יותר מטושטש. כמובן, אמא שלי עזרה לי להתקלח וללכת לישון, בגלל שאני יודעת שהייתי מוצפת בכי ושוק ולא תיפקדתי. התיישבתי בזהירות, משפשפת את קורי השינה מעלי.
בת' ישבה על המיטה שלי וחייכה ברוך. "בוקר טוב," אמרה. "איך את מרגישה?"
"כאילו עקרו לי את הלב, סחטו ממנו את המיץ, והחזירו אותו. הוא רקוב כמו חתיכת לזניה ששחכו מהחודש שעבר." אספתי מחדש את השיער שלי והוצאתי בגדים ליום הנוכחי.
יקראו לי לחקירה, כמובן. קלייר וזואי ירצו הסבר. אם קלייר בכלל מדברת איתי או מתאבלת בבית שלה. "אני מצטערת," היא התקרבה אלי בזהירות.
הבטתי בה בהשתאות. "למה אני רואה אותך? זה חזר?" שאלתי, לא מצפה לשום תשובה.
"את תגלי בקרוב." היא עזבה את החדר בלי ששמתי לב, ונעלמה.

ירדתי בעייפות למטבח, כאילו אני חווה את ההנגאובר הכי גרוע בעולם, והבטתי באמא שלי.
"את בסדר, מתוקה?" שאלה והתיישבה לידי, היד שלה מטיילת על גבי בחום.
"לא יודעת. מתי החקירה?" עניתי באדישות, מנסה למנוע את פרץ הבכי שחנק את גרוני.
"לוסי, את ראית בן אדם נורה. זה בסדר להרגיש משהו." היד שלה עטפה אותי.
בכיתי, תוך כדי מלמולים משונים. חיבקתי אותה ושחררתי את כל הכאב שחוויתי בזמן האחרון.
"זה בסדר," היא ניגבה את הדמעות מפני ונישקה את המצח שלי. הפסקתי לבכות והתאפסתי על עצמי. "הוא יהיה בסדר?" ניגבתי את הלחי בשרוול. נמנעתי מהמחשבה הזאת, שאני לא יודעת מה קרה לג'יימס אחרי שלקחו אותו הפרמדיקים. "הוא בסדר, לוסי. הוא בבית החולים."
הרגשתי כאילו לאט לאט הלב שלי מתאחה וההקלה מצפה אותו. אבל עדיין, היו לי עניינים לפתור.
דבר ראשון, עליתי אל החדר שלי והתקשרתי לקלייר. רציתי לוודא שהיא בסדר איתי ולהסביר לה הכל.

"היי," שמעתי את הקול שלה מהקו השני. השפה שלי רעדה, התאמצתי לשמור על הקול שלי נורמלי. "היי. רק רציתי לוודא שהכל בסדר בנינו, ולהסביר לך מה קרה."
"את לא חייבת לי הסברים, לוסי."
"כן, אני כן. את יכולה.. אמ, לבוא? אני לא יכולה לדבר איתך דרך הטלפון. אה, ותביאי את זואי. אני צריכה לדבר עם שתיכן."
"בטח, אני אהיה אצלך בעוד עשרים דקות." היא ניתקה והרגשתי שעוד שני ורידים חזרו לחיים בלב שלי.
מיד לאחר השיחה שלנו, התקשרתי אל הנוירולוג שלי וקבעתי תור לעוד יומיים. אני חייבת לבדוק את המוח שלי. בדקתי מתי מזמנים אותי לחקירה, והתאמתי את הזמנים של אותו היום לפי זה. בדיוק כשעמדתי לקחת לעצמי קפה, צלצול נשמע בדלת.

"תיכנסו ותעלו אל החדר שלי." פתחתי את הדלת לזואי וקלייר, ובחנתי את שתיהן. הן בחנו אותי בחזרה ושתקו. צעדנו בשקט אל החדר וסגרתי את הדלת לחדר אחרינו.
הבטתי בפינה, וראיתי את בת' מחייכת ומנופפת אלי. הבטתי הצידה ולא החזרתי לה חיוך.
התיישבתי על המיטה עם זואי וקלייר, ונשפתי אוויר החוצה.
"אז, על מה רצית לדבר?" זואי הביטה בי בדאגה, כאילו חשבה שאני אתפרץ בבכי בכל רגע.

"טוב, זה משהו ממש אישי.. אז אל תגלו לאף אחד." השפלתי את המבט ושיחקתי באצבעות שלי. הן הנהנו בשקט. "כשהייתי בת 3, אמ.. גילו אצלי סרטן. זה היה בשלב מוקדם יחסית, אבל עדיין עברתי את כל הטיפולים ההם ונלחמתי בו שנתיים. כשהייתי כמעט בת 6, הייתה נסיגה. לגמרי. כבר 11 שנים שלא היה זכר אליו, אבל, התחלתי ל- אמ.. התחלתי להזות."
הבטתי אל בת' כאילו אני מדברת אליה, והתעלמתי מהקולות המשתאים שלהן.

"זה אומר, שאת, חולה שוב?" שאלה קלייר בדאגה. הבטתי בהן בחזרה, לא יודעת מה לענות.
"לא בהכרח. אני צריכה ללכת אל הנוירולוג שלי בעוד יומיים, ואפילו אמא שלי לא יודעת.
אז בבקשה, תשמרו על זה בסוד. ואל תרחמו עלי, אני בסדר." עניתי ואספתי את השיער שלי מחדש.
"אוקיי?" ענתה זואי בשאלה. אלוהים, זו בדיוק הבעיה שלי. אנשים פשוט מרחמים עלי ולא יודעים איך להגיב. אני בסדר. המשכתי פשוט בשיחה, מנסה להפנות את תשומת הלב מהמחלה המזורגגת.
"לנושא אחר." אמרתי, "אתמול. אז, טיילתי במתחם של היריד וחיפשתי מקום שקט לחשוב. ראיתי ג'יימס, ו- משהו קרה, אז נכנסתי אל היער והוא רדף אחרי. ו.. הוא פשוט נורה. לא ראיתי מי זה או מאיפה זה בא."
העיניים של קלייר התחילו לדמוע, ורציתי לחבק אותה, אבל שלחתי את היד שלי בחזרה אחורה. אחרי שחשבתי על זה שוב, חיבקתי אותה. "הוא יהיה בסדר, אבל זה עדיין כואב." יבבה. "אני יודעת," אמרתי, כי אני באמת יודעת. זואי הצטרפה מהצד השני ושתינו ניחמנו את קלייר.
הבאתי קופסא של גלידה לשלושתינו, והסתערנו עליה.
"זה כל כך מדכא, כל התקופה הזאת. אני לא יודעת מה הייתי עושה אם לא היה לי אותכן."
אמרה זואי. "אני לא יודעת איך הייתי מרגישה, או שורדת."
"אני יודעת איך זה מרגיש." פלטתי, בלי לחשוב על המילים שלי. הן הביטו בי בשאלה. "אני אספר לכן בפעם אחרת," הבטחתי.

***
"הגברת מיטשל," הבלש המשופם אמר. כמעט וקראתי לו 'מרווין', אבל עצרתי בעצמי בזמן.
"אתה," עניתי בעצבנות. שנאתי את חדר החקירות, וזו רק הפעם השניה שלי כאן.
"אני צריך לדעת מה קרה ביער." רכן אליי. "את מבינה?" השפם שלו רטט בהתרגשות, והשתדלתי לא לפרוץ בצחוק משווע.
"בסדר," עניתי. "נכנסתי ליער, וג'יימס אחרי. מישהו ירה בו. סוף הסיפור." שילבתי את ידי, בתקווה שהוא לא ינסה להוציא ממני עוד פרטים. "למה הוא נכנס אחריך ליער?"
נהדר.
"אני – לא יודעת. אבל, אמרתי לו לעזוב אותי כמה פעמים, אבל הוא לא הלך. ואז
הוא נורה. אתה מרוצה? אמרתי לך הכל. עכשיו תן לי ללכת." קמתי מהכיסא, והוא תפס בכתף שלי בחוזקה והושיב אותי. "זה חוקי להכאיב לנחקרים שלך?" אמרתי בכאב.
"שבי. ואני רוצה לדעת למה את נכנסת ליער," אמר בטון קשה.

"רציתי מקום שקט לשבת בו, אוקיי? נמאס לי מהעיירה הזאת והאנשים בה. כולם כל כך
חטטנים ולא מכבדים, ואם אני רוצה את השקט שלי, אני אשיג אותו, ואתה לא תפריע לי!"
טוב, מיותר לומר שהפתעתי את עצמי.
"את משוחררת, אני מקווה לא לראות אותך בקרוב."
"גם אני לא משתגעת על הביקורים פה," עניתי בחטף ויצאתי משם בסערה.

***
"מה שלומך, לוסי?" שאל ד"ר בראיין כשנכנסתי אל המשרד שלו. השיער החום שלו האפיר מאז הפעם האחרונה שראיתי אותו, לפני שנתיים. קמטי צחוק רבים יותר הופיעו מסביב לעיניו והשוו לו מראה של סבא ממש, ממש צעיר.
"אני בסדר, אני פשוט צריכה שתעזור לי בכמה דברים. דרך אגב, ההורים שלי לא
יודעים על זה, אז אני אשמח אם לא תספר להם." אמרתי והתיישבתי על הכיסא מולו.
"בטח, מה את צריכה?"
"אני צריכה לדעת אם הסרטן חזר, התחלתי להזות שוב וזה מפחיד אותי." הסברתי בשקט והוא חייך בהבנה. הבטתי בציורים על הקיר, ואז בשולחן והשעון. לא הרבה השתנה מאז שהייתי קטנה, אולי חוץ מהטכנולוגיה.
"זה נדיר, אחרי אחת עשרה שנים." ענה, ואני נאנחתי. "אבל, בכל זאת אני אבדוק."
"תודה,"

"טוב, לוסי, אין לך סרטן. ההזיות שלך פסיכולוגיות, כנראה." הרופא התגלגל בחזרה אל השולחן, מקליד דברים אקראיים ומורה לי לרדת מהמיטה שישבתי עליה בזהירות.
"זה אומר שאני צריכה לראות פסיכולוג?" שאלתי, הגבות שלי מכווצות בדאגה.
"אני אסדר לך פגישה עם חבר טוב שלי, ואני אתקשר אלייך לגבי הזמנים. אם תרצי להמשיך עם המפגשים, נצטרך להגיד להורים שלך. זה בסדר?" שאל והקליד במחשב.
"אוקיי," עניתי, עוד אבן ירדה מליבי.

"היי," קולה של קלייר נשמע מהטלפון. "איך הייתה הבדיקה?" הקול שלה נשמע לא בטוח בעצמו ומודאג.
"היה בסדר. אני לא חולה. הרופא אמר שההזיות שלי פסיכולוגיות, אז אין מה לדאוג בינתיים. כמובן, חוץ מהקטע שהשתגעתי." צחקקתי והיא איתי. ניגשתי אל המעלית ונתתי לקלייר להמשיך לדבר תוך כדי שאני מחטטת בתיק בחיפוש אחר כדורים נגד כאב ראש.
"דרך אגב, הרופא אמר שג'יימס יכול לראות מבקרים, אז אם את בבית חולים עכשיו, ההורים שלי לא כאן." המעלית נפתחה בסוף המשפט, אבל הסתובבתי בחזרה על עקבי והמשכתי לעקוב אחרי קלייר. "איפה הוא?" שאלתי את קלייר ופסעתי אל הקבלה.
"במיון. את תמצאי אותו, ואם לא – אני לידו, אז אני אפגוש אותך פשוט בכניסה למיון." שמעתי את החיוך החנוק שלה מבעד לקו.
נכנסתי למיון וקלטתי בזווית עיני את קלייר מחייכת אלי ומחזיקה את הפלאפון שלה קרוב לאוזנה. ג'יימס ישן לידה על המיטה, שליו. התקדמתי אליה בצעדים נמרצים, מנתקת את השיחה ועוברת על משפטים בראשי ככל שאני מתקרבת אליהם.
"אני הולכת להביא קפה, את רוצה משהו?" לחשה אליי קלייר וקמה מהכיסא שלה.
"תקני לי הפוך," אמרתי ושלשלתי שטר של עשר דולר ליד שלה. היא עזבה בשקט לקנות לנו משקאות ונשארתי לבד ליד המיטה של ג'יימס. הסתכלתי עליו בחיוך והזזתי שיער מהפנים שלו. העיניים של ג׳יימס נפקחו לאט לאט ובאיטיות.
״בוקר טוב,״ חייכתי אליו בשקט. הוא סובב את פלג גוף העליון לכיווני. ״חשבתי שאת כועסת עלי.״ אמר. ״אני לא כועסת עליך, אני פשוט בלחץ בזמן האחרון. אני כועסת על הכל.״ עיקמתי את האף.
״יופי, כי פחדתי שאני לא יראה אותך יותר.״ הוא חייך חיוך רחב ויפה ונישקתי לו את המצח. ״אי אפשר להיפטר ממני בקלות,״ צחקקתי. ראיתי את קלייר מתקרבת עם הקפה שלי והושטתי אליה את היד. הפלאפון שלי השמיע צליל ופתחתי אותו.

"היי, אמא." עניתי.
"לוסי, תישארי עם קלייר וזואי הלילה, בסדר?" הקול שלה היה מרוסק ויכולתי לשמוע שהיא בוכה.
"מה קרה?" היא לא ענתה לי. "אמא, מה קרה? הכל בסדר? את בסדר? ואבא?"
"אני אסביר לך מחר," היא ניתקה לפני שהספקתי להשחיל עוד מילה. הפלאפון צלצל שוב והודעה חדשה התקבלה.

"אחת – אפס, הצלחת להציל את ג'יימס."