ציידת-פרק 33; ג'סיקה הארפר.

"זאת היא?" שאל ילד קטן מביתן דמטר את המדריך שלו, "היא הבת של ארטמיס?"
הבנה שטפה את פניי, הסתכלתי על מייגן ושאלתי אותה במבטי עם היא סיפרה, היא הנידה בראשה. הסתכלתי על קלוב והיא השפילה מבט.
כעס גאה בי. "קלוב! החוצה, עכשיו!" אמרתי לה ויצאתי מחדר-האוכל בסערה.
היא הנהנה ויצא אחרי.
אחרי שהינו במרחק מספיק גדול בשביל שלא יצוטטו לנו שאלתי אותה: "למה?"
היא שתקה, "למה סיפרת להם קלוב? את בכלל חשבת מזה יעשה? את בכלל חשבת מזה יעשה לי?" עוד שתיקה, "את יודעת איך ארטמיס תכעס שהיא תאלץ להכיר בי?"
"אני מצטערת ג'סיקה, אבל כשהייתי בבית-החולים, אז חברה שלי טופ שאלה אותי מה קרה וסיפרתי לה, אמרתי לה שלא תספר אבל היא כנראה חשבה כמוני וסיפרה וכך זה הופץ לכולם. לא חשבתי שזה יקרה."
את האמת, עכשיו כבר לא כעסתי עלייה, אפילו ריחמתי עלייה. "טוב, אני סולחת," אמרתי וקולי נירגע, "מה שלום הרגל שלך?"
"יותר טוב," היא אמרה.
"בסדר קלוב, תחזירי לאכול."
"את לא באה?"
"לא, אני צריכה קצת זמן לחשוב." היא הנהנה ופנתה ללכת.
ראיתי דמות מתקרבת לכיווני. נאנחתי, "אוי, אין לי כוח עכשיו להסביר הכול," אמרתי לו.
"זה בסדר, אני מבין," אמר פרסי, "רק רציתי להציע לך מקום מושלם שבו את יכולה לשבת בו ולחשוב בצלילות."
התבוננתי בו רגע, מנסה לראות סקרנות בפניו. אבל לא.
"איפה?" שאלתי אותו.

המקום היה יפיפה. הרוח מהים ליטפה את פניי, קול הגלים המתנפצים דווקא לא הפריע לחשוב אלה ההפך וחול הדיונה היה נעים למגע וכל העמק נפרש מולי. כן אין ספק שזה המקום המושלם לחשוב. חשבתי לעצמי מרוצה. הבטחתי לעצמי בליבי שאני אודה לפרסי על הטובה הענקית. פשוט ישבתי שם וחשבתי. השמיים היו בהירים ומלאי כוכבים. הלילה היה ירח מלא.
הסתכלתי על הכוכבים וניסיתי לזהות כמה קבוצות כוכבים שלמדתי בשיעורי אסטרונומיה של המחנה. ניסיתי למצוא את קבוצת הכוכבים של קליסטו שעל שמה קרויה קבוצת הכוכבים 'הדובה הגדולה'. הנימפה קליסטו הייתה ידוע ביופייה, והיא הייתה אחת הציידות המלוות של ארטמיס. זאוס התאהב בקליסטו וחיזר אחריה. קליסטו דחתה אותו. אבל זאוס לבש את צורתה של ארטמיס והתאחד איתה. הרה הקנאית כעסה מאוד והפכה את קליסטו לדובה. כשארטמיס גילתה את המעשה, שלחה חץ אל קליסטו והרגה אותה.
המחשבות האלו לא עודדו אותי לחבב יותר את האלים במיוחד.
הסתכלתי על הירח. בהתחלה חשבתי שאני סתם מסתכלת עליו, אבל אז קלטתי שאני מנסה ליצור קשר עם אימי, בליבי התפללתי שתדבר איתי, שתעשה משהו, אפילו סימן.
סילקתי את המחשבה מראשי בגועל. אין מצב שאני מבקשת משהו מימנה.
קמתי, ניערתי את החול ממכנסי וחזרתי למחנה, לביתן אחת-עשרה ונשכבתי לשון.

חלמתי שוב פעם, על יער אפל ושחור. אבל הפעם, נשמע ברקע יללות זאבים. הקול המהדהד נשמע שוב. "מסעך נועד לכישלון, ילדה." אמר הקול, "המוות ירדוף אתכם מכול פינה, ועוד אז, אני כבר אעלה למקומי." וצחק בקול מרושע. קמתי, כולי ממזועזעת מין החלום הנוראה.