מורדי השלג – פרק ראשון

דרייק נכנס אל הכנס השלישי של מורדי השלג, שהתקיים בתוך מועדון, סוג של פאב, והתיישב על כיסא עור.
דרך החלון הוא הבחין בג'ונתן חוצה את הכביש התלולי – שהשלג הסורר הפך אותו לכזה.
הוא ישב על כיסא באמצע פאב לבדו, מביט בחלון ובחושך שבחוץ, הוא הבחין בנערה יפה צועדת לכיוונו.
הנערה הצעירה ניגשה לדרייק והוא חייך אליה, "אני האני." היא הציגה את עצמה.
"דרייק," הנער הושיט את ידו אל האני וקד קידה.
"הו, אתה לא צריך!" היא אמרה ובהתה בנקודת רחוקה מאחוריו.
"מה יש שם?" הוא שאל בחיבה.
"אהה… שם… כלום!" היא מלמלה והקול שלה הפך לגבוה יותר.
"טוב." הוא העביר נושא. "מאיפה את?"
"אני מהצפון," היא אמרה והשער החום-בהיר שלה התבדר בקלילות ברוח העזה של החורף.
"אני מהמערב." הוא הכריז.
האנה העבירה יד בשערה והסתכלה על הבר. "רוצה לשתות משהו?"
"אוקיי," הוא שמח להצעה המלבלבת. "תוכלי לספר לי עלייך קצת."
הם פסעו באיטיות אל הבר, התיישבו על הכיסאות הגבוהים, והחלו לדבר,
"האני. שש עשרה. רווקה. מלצרית בסביבה. בעיקרון כפרית, עברתי לעיר לפני שנתיים, הצטרפתי למורדים לפני חודש. עוד משהו?"
"לא." דרייק פסק. "אני דרייק. בן שבע עשרה. עובד בכמה מסעדות בתור מוזג יין. במורדי השלג כבר שנה וחצי. מאז שהכל התחיל. אני עירוני מאז ומתמיד. ואני רווק." הוא קרץ.
"הלו," ג'ונתן בדיוק נכנס לפאב והניח את הכתף שלו על דרייק.
"היי." דרייק אמר בקול חמוץ, "אכפת לך להוריד את היד שלך ממני?"
ג'ונתן הוריד את היד, "מה אתה כזה כבד? יואו." הוא אמר באדישות והסתכל על האני.
"פששש…" הוא פלט. "מה בחורה כמוך עושה במקום כזה?"
"בורחת ממך." היא אמרה בטון מריר ועוקצני.
"קשה להשגה, אה?" ג'ונתן אמר בטון פלרטטני.
"אתם מכירים שאתם ככה?" דרייק טבע בין מערבולת ההקנטות שלהם.
"האקס שלי," האני חייכה חיוך לגלגני.
"וואו." ג'ונתן הפטיר. "את האקסית שלי, לא ההפך!"
"אתה עקשן בצורה מעצבנת." דרייק הוסיף.
"אוף איתכם." ג'ונתן נכנע והלך אל הצד השני של הבר.
"אני חייבת ללכת. אני ממהרת." האני הסבירה לדרייק בזריזות, היא פיזזה ויצאה מהמועדון בשקט, היא זמזמה כמה שירים של הזמרת האהובה עלייה והמתינה לשיחה ששיערה שעשוייה לבוא בעוד כמה דקות. השיחה לא איחרה לבוא, תוך דקה האני הייתה על המשמר.
"כולם שם, הצלחתי לחדור. ערפילים, תתכוננו, המהפכה בקרוב תחל. הם עוד יצטערו."
נשמע צחוק גס כתגובה והאני החזירה בגיחוך, "הם עוד ישלמו על מה שהם עשו לי."
דיק הסתתר בין השיחים ושמע את השיחה, הוא מיהר לבוא אל דרייק ולספר לו על האני.
כשהוא יצא מהשיח נשמע קול חד שפילח את הדממה המעיקה.
הכדור הראשון שנורה אליו שרק לו ליד האוזן והכדור השני פגע בדיוק בראשו. הוא לא יוכל לספר כלום.
"הנה," האני חייכה אל השפורפרת והחיוך נשמע בקולה העליז. "לא הרגתי אותו עם העשן, אבל אין שום סיכוי שנשמע ממנו יותר. אני לא חושבת שהוא יתעורר אי פעם. ואם כן, הוא יהיה מחוסר הכרה כל חייו."
אני מרושעת, היא חשבה, ואני אוהבת את זה.
"אני יודע." קול נשמע מאחורייה וחיבוק קל ניתן לה על ידי נער צעיר אבל גדול ממנה בכמה שנים.
"פאקסטון, למדת לקרוא מחשבות? בראבו." היא השיבה בנשיקה קצרה על הלחי. "אני במשימה עכשיו."
"אוי, את עם השטויות שלך." הוא אמר וחייך חיוך שובב. "ואיפה הטבעת?"
"אתה חושב שכדאי שידעו שאנחנו נינשא?! מספיק נתקענו עם 'בסדר' ומבט מעוצבן של המפקד על זה שאנחנו חברים. אתה לא זוכר שצריך להשמיד אנושיים? אתה אנושי והתינוק שלנו יהיה כזה. יוציאו אותו להורג. אז לומר על החתונה? לא טיפה הגזמנו לספר על זה? אתה יודע שיעיפו אותי על טילים. וגם לא יחוסו עלייך. בטח המפקד חושב שזה לא רציני. ריק, אתה מטומטם." האני אמרה בלחץ.
"אני חושב שאת מטומטמת." ריק חייך חיוך שטני. "מה אכפת לך? אני אוהב אותך ואת אותי. אז יהרגו אותנו. אבל לפחות נהיה ביחד!"
"לא." היא פסקה. "אני שומרת על החיים שלי. תודה רבה לך, יום טוב," היא נכנסה לפאב.
"שיט," הוא מלמל בחוסר יכולת. הוא לא יכל להיכנס, כי יגלו אותו, את האני לא מכירים עדיין, אז אפשר לתת לה צ'אנס, אבל הוא מופיע ברשימת התפיסה שלהם. ואירוע החבלה שלהם יתגלה בקרוב. ועדיף שריק לא יהיה שם. התוכנית תיהרס. "האני!" הוא אמר נואש, אבל היא כבר הלכה.
"חבל," ריק צחקק לעצמו בשיגעון. "המשחק נגמר. שלחתי אותה להתאבד."
ריק הוציא את מכשיר הקשר שלו וחיכה לאחד המפקדים שלו, שיענה.
"כאן PO. הכל מוכן. היא תמות בקרוב." ריק פלט למכשיר הקשר.
"הכל טוב. כאן SR, גם אני מאורגן, חצופה זאת, מזל שהיא לא תחייה עד 'מאה ועשרים' כמו כולנו."
"שלוש, שתיים," האיש שבמכשיר הקשר ספר, "אחת!"
נשמע קול פיצוץ ענק וכל המועדון עלה בלהבות. ונשרף כליל, עד הפרט האחרון.
"המשימה הושלמה, רות סוף."