מישל לורנס. פרק 1 (תיקנתי פעמיים)

עד כמה שרחובות העיר היו מפחידים ועד כמה שאפורים וגשומים היו, זה לא הפחיד את הנער.
ההפך, זה רק הפך אותן לאדיש ועצוב יותר. בעצם הוא לא יכל להיות עצוב יותר.
הוא ניתק את עיניו לבסוף מהמראה וחזר להביט בשעמום בכל התרגילים המסובכים שעשה ובכל ה'וי' שסימנו לו שם:
✔
✔
✔
הוא התעצבן ומיהר לקרוא את הדף לגזרים, הוא בכה תוך כדי.
הדף היה נקי להפליא, בלי מחיקות או כתב מסורבל, הוא גם היה ישר, אבל הנער קרע אותו והרטיב בדמעותיו. "בן, האוכל מוכן. שקשוקה ברוטב עגבניות!" קראה לו סבתו, איזבלה. קולה היה צרוד, הנה הבת שלה והחתן מתו והשאירו את בן, נכדה, לבדו. "בן…" נכנסה הסבתא לחדרו ופניה הסמוקות העירו מעט את בן. " … אני יודעת שקשה לך, גם לי. אני מבינה שזה גם טיפשי להשאיר נער בן שבע עשרה כמעט, בבית." איזבלה הפסיקה לדבר וחיכתה לפסק דינו של בן שישב על מיטתו בישיבה מזרחית.
בן התרומם על רגליו חייך וחיבק את סבתו." אני אוהב אותך איזבלה, אני לא מסוגל לקרוא לך סבתא בגלל שאת יותר חברה שלי." אמר וחיכה לחיוך החוזר של סבתו, זה שעזר לו פעמים רבות לחייך באמת ולא סתם חיוך עצוב. אבל איזבלה לא חייכה. "אני מרגישה אשמה בן, אתה תקוע כאן ברחובות גשומים ולא הולך לשום מקום מעניין!" בן גיחך:" אין לי עם מי."
כך הסתימה השיחה שלהם בבוקר אך לא לצהריים, בעצם בגלל אותם הצהריים הכל התחיל…
בן צייר בחדרו, איזבלה ענתה לטלפון, הכלב של בן אכל את העצם שנתנה לו איזבלה.
"באמת?!" צעקה איזבלה אל שפורפרת. בן הזדקף בהפתעה ובציפייה.
" אז את אומרת מישל לורנס? מישל לורנס?! אני שומעת נכון?!" בן כבר נפל מהכיסא, בליבו חשב האם מישל לורנס הוא בן או בת.
"רק הם? ואיתי רק להשגחה קצרה? אהה." אמרה איזבלה ופניה קיבלו צבע וורוד כל כך עד שבן ראה אותו בברור ממרחק של חמישה מטר.
" וגם הוא?! הידד!!!" צעקה סבתו איזבלה וצעדה לחדרה, משם בן לא יכל לשמוע דבר.
בן הביט בחדרו, הוא כבר ניחש שיצא לאן שהוא יחד עם שני נערים בגילו, הוא תיכנן עכשיו מה ייקח איתו. יהיה משעמם, חשב בעצב כי אפילו הוא, נער בן שש עשרה, לא יכל להתגבר על מות הוריו. בחדרו הצבוע בצבע טורקיז היו מעט דברים, את רובם זרק או שבר מכעס כשנודע לו איך הוריו מתו. "בן! תמהר הטיסה מחר בערב!!" צווחה איזבלה בהתרגשות, היא הייתה סבתא לגמרי מגניבה אבל הפעם בן שכח את זה ורק עמד בהלם בשעה שהתחילה להסביר.
בן הקשיב להסברים של איזבלה על נסיעתם לשוויץ ואחר ליפן או סין, מה צריך לקחת, מי מגיע יחד איתם (לבסוף הבין שמישל לורנס היא בת) , איך להתנהג לפי המסורת ומה יקרה שם. " אתה תגור בדירה של סבא דיב, הוא הוריש לך אותה לפני שמת, יחד עם החברים שלך. תבלו תהנו אבל על תעשו צרות, אני יהיה בבית המלון." אמרה איזבלה ונתנה לו דולרים, בערך אלף ולא משנה כמה בן התנגד לכך.
כשהלכה בן צייר את סימן הדולר ומתחתיו המילים:
מישל לורנס, אלף דולר לזבל, נערים, שוויץ.
הוא נאנח חייך חיוך עצוב ועצר דמעות בכוח. "אבא, אני נוסע לפגוש את ארץ מולדתך."
אמר והחל לבכות, הוריו היו אנשים כל כך טובים ודווקא הם מתו, אבל לפחות עכשיו יקיר את ארץ מולדתו של אביו.