המוטציות- פרק 2

טוב, בשביל לספר את הסיפור הזה אני צריכה להתחיל מההתחלה.
נולדתי לפני 18 שנה, לאמא משוגעת ואבא אידיוט
הם קראו לי בלייז בגלל צבע השיער האדום שלי,
ובגלל שהייתי התינוקת הכי אנרגטית שהם ראו בכל חייהם.
הילדות שלי הייתה דיי נורמלית, אבל הבעיות התחילו לצוץ בגן
כשהגננת הניחה ממתקים או צעצועים על השידה הגבוהה, רחוק מהישג היד של הילדים, וכמה דקות אחרי הצעצועים כבר היו ביד שלי, או הממתקים בבטן שלי.
ההנחה הראשונית שלהם הייתה שאני הייתי גאונה שבנתה סולמות מחפצים שונים וככה הגעתי לשידה, אבל אחרי שהתקינו מצלמות בגן הנחה זו נופצה. מסכנים.
אני זוכרת ששמעתי את השיחה בין הגננת להורים שלי, אני אוהבת לשחזר את השיחה בדמיון
"הצעצועים פשוט…ריחפו אליה! כמו כוח שמשך אותם!" הגננת אמרה פניקה
שהצצתי פנימה ראיתי שאמא מכסה את פיה בידייה ועל הפנים המטופשות שלה הייתה מונחת הבעה מבוהלת כל כך, שלדקה דמיינתי איך העיניים של נפתחות עוד טיפה וקופצות החוצה
ואבא ניסה לשכנע, להגיד שזה לא הגיוני, ושאני נורמלית, אבל זה לא עזר כי בסוף השיחה באו שני אנשים עם חלוקים לבנים גדולים ותפסו בשתי הידיים הקטנות שלי, והכניסו אותי לרכב לבן וגדול עם סורגים
ומאז אני תקועה פה.
זה בערך כמו מוסד לעבריינים צעירים, רק עם דלתות פלדה וקירות מרופדים, כדי שלא נשתמש בכוחות שלנו כדי לברוח.

אני מאוד לא אוהבת את המקום הזה, אבל אין לי ברירה.
עד שלא אתחזק ואגיע עם הכוחות שלי לנקודת המקסימום, רובים עדיין מסוגלים להרוג אותי, ואני אוהבת לחיות.
יש לנו פה לוז דיי סביר, ב8 בבוקר מעירים אותנו למסדר בוקר, והצלפות רגילות בטיפשים שמנסים לברוח, אחר כך הולכים לכיתות, שיעור ראשון זה שיעור היסטוריה, שני שפה, שלישי מקצועות הבחירה, ורביעי, השיעור האהוב עליי, שיעור הנורמות, ששם מלמדים אותנו איך לשלוט בעצמנו בתקווה שיום יבוא ונשתלב בחברה. או שלפחות לא נהרוג אותם בפרץ עצבים, מה שקורה לעיתים קרובות.
יש לנו שלוש שעות להסתובב במוסד, לבלות עם החברים תחת השגחה כבדה, ואז בחזרה לתאים להירקב עד הבוקר אחרי. טוב, זה תלוי, אם רצחנו מישהו זה להירקב בצינוק, שגם הוא לא מקום כל כך חביב.
אני לא אוהבת להתרברב, אבל אני שולטת במקום הזה.
בניגוד לשאר שישבו ובזבזו את זמנם בלנסות להקטין את הכוחות ולהיות נורמלים, אני עבדתי קשה מהיום בו הגעתי לפה על לפתח את הכוחות שלי, וכרגע, אני חזקה יותר מכולם.
וזה משהו נהדר, למרות שבגללו אני תקועה בתאים של המופרעים.
לחברה לתא שלי קוראים סקרלט, אני זוכרת את היום שבוא הכניסו אותי לתא והיא הסתובבה אליי עם ידיים חתוכות וחיוך ממזרי וביקשה ממני לקרוא לה סקאר.
מאז אני מנסה להימנע כמה שיותר מלדבר איתה.
מעבר לסקרלט, התא שלי נחמד, יש לי מספיק מקום להתאמן, המקלחת כמעט פרטית שלי בזכות ההיגיינה האישית הלקויה של סקרלט, ויש לי את נגן המוזיקה שגנבתי מהשומרת
אין לי על מה להתלונן.
"בלייז!!"
טוב…בערך.
"בלייז, איפה את לעזאזל?!"
תכירו, האישה השקטה והחביבה הזו היא ג'נביב, היא שומרת על המחלקה שלי, והיא אוהבת אותי עמוק בפנים, אני יודעת את זה.
"בוקר טוב ג'נביב"
היא התקרבה עלי עם המבט המאיים-על-כלום שלה
"לא הגעת למסדר בוקר" זה מדהים איך על הבוקר הריח פה שלה יכול להצחין כל כך
"כן…" ,גיחכתי, " העדפתי לישון, אבל אני מבטיחה שאני אשתדל מחר." חיוך עלה על פניי בזמן שפניה של ג'נביב התחילו להחליף צבעים מכעס
"מתחיל להימאס לי מהחוצפה שלך, נערה צעירה! את רוצה לבלות עוד לילה בצינוק? או אולי לעזור לי לנקות את שירותי הנשים? כן, אני חושבת שזאת עבודה מתאימה לנפש חרוצה כמוך!"
גלגלתי עיניים וחזרתי לשכב על המיטה
"תראי, זה נשמע כמו עבודה מדהימה, כן? אל תביני אותי לא נכון
אבל אני מעדיפה לוותר."
אתם בטח חושבים שאני חצופה, אבל אני יכולה להרשות לעצמי הכל וגם ג'נביב מודעת לעובדה הזאת. בפעם האחרונה ששומר ניסה לגרום לי לעשות משהו שלא רציתי לעשות, גופתו נמצאה במרחק של 400 מטר מהחומה. לתקשורת סיפרו שהוא נפל אבל הם יודעים שהוא לא.
נזרק, הועף, הושלך… אלה יהיו מונחים מתאימים יותר.
ג'נביב מלמלה משהו מתחת לשפה הקטנה שלה וסגרה עליי את הדלת
עונש לגיטימי שהיה בעל פוטנציאל להיות מאוד קשה בשבילי אם לא הייתי לוקחת את המפתח ממנה כבר מהרגע הראשון שהיא צעדה לכיווני.
נאנחתי, "יותר מידי קל פה" לפני שפתחתי את הדלת והתקדמתי לכיוון החצר הגדולה