עייני השטן המהפנטות-עיר האתמול חלק ב'

-ליסה-
שנייה לפני שהפה שלנו טעם את הארוחה של החיים שלנו,זה היה נער מוזר שעמד קצת רחוק מדלת המסעדה ופער את עייניו."היי!,מה אתם עושים כאן!".הוא צעק לעברנו ,והתקדם למסעדה במהירות,קמנו מן הכיסאות,ועזבנו את השולחן מלא האוכל.אף אחד לא היה בקטע של עימותים מסובכים עכשיו,והוא נראה כמו סתם נער שמחפש דרך להיפטר מהשעמום,הוא עמד בפתח המסעדה והתקדם לעברי."מה אתם עושים כאן!?".שאל הנער."מה נראה לך שאנחנו עושים כאן?-מנסים לאכול אולי".ענה לו מייקל בברירות."אל תאכלו את זה".הוא השיב לנו,והסתכל לצדדים,הוא הרים את מבטו בהתפעלות,והתחיל להיות מזג אוויר מוזר,כאילו הנער ידע שזה יקרה בסופו של דבר,רוח פרצה למסעדה,והיום השמשי והכתום נהפך ליום אפור ומחשיך."מה-מה קורה כאן?".שאלתי את הנער המוזר,הוא הסתכל עליי,היסס,ולקח את ידי, ורץ איתי אל מחוץ למסעדה.כמובן שכולם רצו אחריו ואחריי,הוא פנה לסימטה חשוכה שם,ונעצר.וכולם אחריו."תעזוב אותה!".אמר צ'ארלס,אך הוא הניד בראשו לא."תבואו הנה".הוא אמר להם."מה???".אליס קימטה את מצחה."תבואו הנה-לפני שהם יראו אותכם".הוא הסביר יותר במפורט.ווילו רצה לעברי,ונעמדה לידי."נו,בואו כבר!".ווילו צעקה לעברם,והם רצו לעברנו."מי יראה אותנו?".שאל צ'ארלס את הנער."הם".אמר והצביע על חבורה של בני אדם שהתקרבו אל המסעדות ודוכני האוכל."מה הבעיה איתם?".שאל מייקל."הם שדים".הוא ענה למייקל."אבל הם נראים כמו בני אדם,לפי מה שאני רואה".השיב לנער,והנער הסתכל עליו בפנים רציניות."אולי הם שדים חייקנים".אמרה לפתע אנג'ל."שדים חייקנים?".שאל בובי."כמו השד שפגשנו בבקיתה.היא הסבירה לו."הם לא שדים חייקנים,הם פשוט מסווים את עצמם".הנער הבהיר לנו."ולמה לא יכלנו אז,לאכול את האוכל במסעדה?".הסתקרן מייקל."כי הוא שייך לשדים ,ואם הייתם אוכלים ממנו הייתם הופכים לחזירים,ובסופו של דבר הם היו אוכלים אותכם צלויים על האש,או במחבת עם קצת שמן זית …."."טוב הבנו!,ומה איתך אתה בן אדם או שד?".שאלה ווילו ברוגז על ההסבר המפורט שנתן לנו."אני מניח שאני בן אדם,אני לא שד,אבל אולי גם לא בן אדם".הוא השיב."אז- מה אתה?".שאל ג'ון."אני המשרת הנאמן של הילרי,ויש בי מן הכוחות הכישופים שלה".הנער ,הכל כך מוזר הזה ,אף פעם לא ענה על השאלה במלואה,עם שיער קצר אבל קצת ארוך,ועייניו תמיד הראו שלווה ורוגע."ומי זאת הילרי?!".התעצבנה עוד יותר ווילו."הילרי היא זאת ששולטת בעיר הזו,ורוב העיר מלאה במפלצות,אז הייתי אומר לכם להיזהר".הוא ענה לה ברוגע,רגע,מפלצות???…..אוי לא שוב…

הוא נאחז בידי בחוזקה,אך לפתע הרגשתי הקלה.ידי השתחררה משלו,אך הוא לא הבחין בזאת,הסתכלתי על ידי ויכולתי לראות את האנשים דרכה."אה!!,היד שלי!,היא שקופה!".צעקתי בבהלה,והנער הסתכל עליי שוב בעייניו הפעורות."והרגליים!גם הם".המשכתי,והתישבתי על הקרקע ,כדי לבדוק אם הרגליים שלי אכן שקופות,לאחרים קרה בדיוק אותו הדבר,והם הסתכלו על הנער בחשד."מה עשית?!,כישפת אותנו!?".צעק מייקל."תיהיו בשקט,הם ישמעו אותכם.ולא לא כישפתי אותכם,זה מה שקורה לבני אדם שנשארים יותר מידי זמן בעיר שלנו,כדי שתחזרו לעצמכם לתמיד אתם צריכים לאכול אוכל שלנו".הוא ענה."לא אמרת שזה יהפוך אותנו לחזירים?!".ווילו שאלה ברוגז הגיוני."כן,האוכל שבדוכנים יהפוך אתכם לחזירים כי הוא שייך לאורחים- שדים שלנו,אבל אוכל מכושף מן המגדל של הילרי יחזיר אתכם למצבכם הרגיל,נצטרך ללכת לשם מהר בלי שהשדים ישימו לב,מוכנים לזה?"."למה?"שאלה אליס."לעצור את נשימתכם ללפחות דקה שלמה ,תחזיקו ידיים ונרוץ לשם מהר בכוחותיי".הוא ענה."אבל אנחנו לא יכולים להחזיק ידיים,זוכר?".נופפה לפניו אליס במה שנשאר מידה."ולמה צריך להחזיק את הנשימה?".שאל צ'ארלס."השדים יכולים להריח את נשמותיכם,עכשיו אנחנו רחוקים מהם אז הם לא מריחים אותכם,נצטרך לעבור בשביל הזה ולהגיע למגדל בלי שהם ישימו לב".נאנחנו ,אך ידי השקופה הבהירה לי שאני לא רוצה להיות בלתי נראת. "תאכלו את זה".הוא האכיל כל אחד מאיתנו,לאחר כי לא היו לנו ידיים,בגלולה כזאת משונה."הנה,הגלולה הזאת מכושפת,היא תחזיר אותכם למצבכם הקודם,אך היא תעבוד רק לכמה דקות ,ואז תצטרכו כבר לאכול מהאוכל שלנו-אז,אתם מוכנים לעצור את הנשימה שלכם?