נקמה.

אני מסתכלת על פניו. מנורת חשמל מהבהבת מאירה אותם.
אני מחייכת באופן מוזר. אנשים אחרים היו אומרים בפסיכיות, לא אני.
פניו מעוותות, שפתיו ננשכות. הוא נראה לי לא יציב, קצוות שיער לבנות נופלות על פניו.
חושך אופף את שאר המקום, אני מוסתרת לחלוטין. אך חלק מפניו, מואר.
הוא פוקח את עיניו בפתאומיות, והתדהמה פוגעת בי בחוזקה.
עיניו הזהובות מיישרות אלי מבט, הזהב מתמעט מן עינו. אישונו גדל.
הוא חושד בי, אני נראית לו לא יציבה גם.
הוא מפחד, ואני מודה לעצמי שגם אני.
אני מושיטה את ידי קדימה, והיא נופלת חזרה מטה. הוא לוקח לי את היד בנפילתה, ומשלב את אצבעותיו הקרות בין האצבעות שלי.
אני מרגישה איך אני מסמיקה. אני שומטת את ידו, ומסתירה את פניי עם שיערי הכהה.
הנורה מהבהבת כמה פעמים, ואז נכבית סופית.
אני נופלת מן הכיסא עליו ישבתי. ידיי אוספות במהירות דברים, כל מיני דברים.
אני מכניסה את כולם אל התיק שנח לצד גופי, אוזניי מאזינות לצרחות.
אני יוצאת מהחדר, כאשר אני יודעת שאני גרמתי לזה.
בזכותי הוא היה בזמן ובמקום הנכון. אני מנסה למצמץ במהירות כדי למנוע מהדמעות לצאת.
אני יודעת שהם ביתרו אותו, אני יודעת שעכשיו דמו ממלא את חלל החדר. הריח עולה בתעלות האוורור.
אבל אני לא מרגישה כלום כלפי זה.
אחרי הכל, זה היה מגיע לו. אני יודעת.
לשוני מלקקת את שפתיי.
הנקמה, אוי כמה שהיא מתוקה.