אמסטרדם פרק 18
אחרי שיעור צרפתית מייגע במיוחד שבו ישבתי ליד ילד לא מוכר שנראה כאילו הוא באמת מתעניין בשיעור ובמורה המשעממת מיהרתי להפסקה. בהתחלה רציתי ללכת לשירותים ולדבר עם טוני ואד, אבל נזכרתי מה הבטחתי.
אני חייבת לדבר עם אדריאן, גם אם אני לא רוצה. כי אליסה, אניטה ואליד צדקו. אני מתנהגת נורא כלפיו, והוא באמת אוהב אותי. אני ממש לא רציתי לפגוע בו ואם הוא עוזב אני חייבת לפחות לספר לו את האמת לפני שילך, למרות שלא האמנתי שינצח.
מצד שני רציתי שינצח כי זה אומר שהוא יעזוב את אמסטרדם ויהיה לי שקט פה, הוא היה מעיק מאוד אחרי כל מה שקרה, והוא יהיה מעיק עוד יותר בהמשך אם הוא יכעס עלי. מה שככל הנראה יקרה.
חיפשתי אותו בכל מקום, אליד, אניטה ואליסה עקבו אחרי לכל מקום ובדקו שאני באמת עושה את מה שהבטחתי. כשלא מצאתי אותו בשום מקום החלטתי ללכת אליהן ולהגיד שאני לא רואה אותו, אבל הן אמרו לי לבדוק בקפיטריה.
באנחה כבדה ניגשתי לשם. ידעתי שהוא יהיה שם, והתפללתי בכל ליבי שלא, אבל התפילות שלי לא נענו.
מצאתי את אדריאן יושב בקפיטריה ליד שולחן אפור, מולו היה מגש מלא באוכל אבל הוא רק הביט בו בריכוז ולא אכל, כאילו אם יביט בו מספיק חזק האוכל פשוט יקפוץ לפה שלו. התיישבתי לידו, הוא העמיד פנים שהוא לא שם לב אלי. נשמתי עמוק וכחכחתי בגרוני כדי שישים לב אלי והוא הרים את ראשו.
"אדריאן… אני… חייבת לדבר איתך." אמרתי בשקט, בזווית העין ראיתי את אליד, אניטה ואליסה יושבבות ליד שולחן אחר ומביטות בי בעידוד. הן זקפו אגודלים וחייכו חיוכים גדולים מידי בהתחשב בסיטואציה.
"מה?! מה את רוצה עכשיו?!" הוא שאל בכעס.
"רק לספר לך את האמת…" אמרתי בשקט והשפלתי את מבטי לרצפה. הוא נראה מופתע.
"באמת?" הוא שאל ומיד התעשת.
"טוב אז תעשי את זה מהר, זה לא שאני מעוניין בחברתך." הוא אמר, נאנחתי וכל מה שרציתי לעשות זה לברוח משם, אבל המבטים התקועים בגבי של חברותיי לא הניחו לי.
"אדריאן, האמת היא שדיברתי היום עם אד. איתו אני גרה, הוא לא הרגיש טוב ונשאר בבית. ובגלל שאני… טוב… אוהבת אותו… אז דיברתי איתו היום. אתה ככל הנראה הבנת את זה מהשיחה שלנו, למרות שאני לא יודעת כמה שמעת." אמרתי.
"שמעתי מספיק, גם פה וגם מהשיחה. אני יודע שאת לא באמת אוהבת אותי, אבל לא האמנתי שתבגדי בי דווקא עם המניאק הנפוח הזה." הוא אמר בכעס.
אני יודעת, ציפיתי שיכעס, אבל לא ציפיתי שיעליב את אד. ציפיתי שיכעס עלי, אבל לא שיעליב אותו.
"היי, אם יש כאן מניאק נפוח זה אתה!" אמרתי בכעס. לא יכולתי לסבול את העובדה שמישהו מעליב את אד, הרגשתי צורך משונה לגונן עליו, לא משנה מה קורה.
תמיד, גם כשהיה את האיום הקטן ביותר, הגנתי על אד. כשהוא אמר שדקרו אותו חשבתי שאני עומדת למות, המחשבה על זה שמישהו יהרוג אותו גרמה לי להיות חתולה זועמת שמוכנה להרוג מישהו. וגם קללות לא עברו אצלי בעין יפה. רציתי לרצוח את אדריאן באותו הרגע.
"אז את באמת אוהבת אותו, הא?" הוא שאל, נעמדתי וחיכיתי שיגיד עוד משהו.
"טוב, למקרה שאני לא אחזור מהתחרות, אני רק רוצה שתדעי שבאמת אהבתי אותך…ועצוב לי שבחרת במישהו אחר על פני. במיוחד כשזה חרא כמו אד-" סטרתי לו, הוא השתתק בהפתעה.
"ורציתי לאחל לך בהצלחה בהמשך הדרך, אבל כרגע הדבר היחיד שאני רוצה לאחל לך זה מוות נעים, זונה!" הוא צרח לפתע ודחף אותי, עפתי אחורה אל שולחן אחר והפכתי אותו.
"אולי אני זונה, אבל אני לא מגעילה כמוך!" צרחתי ובעטתי בו, הוא התקפל בכאב.
"נכון, את מגעילה הרבה יותר, כלבה!" הוא צרח והרים כיסא, הוא שבר אותו על הרגל שלי. הרמתי כיסא אחר ושברתי אותו על ראשו.
הוא לא עצר לרגע, הוא הרים כיסא שלישי ועוד כיסא והעיף את שניהם עלי, הוא המשיך להעיף עלי כיסאות. כולם היו מפלסטיק, אז זה בקושי כאב, אבל אז הוא הרים את כיסא ממתכת.
"אדריאן, תעצור! תחשוב מה אתה עושה!" צעקה אליד.
"אתה תצטער על זה אחר כך!" צעקה אניטה, אליסה ניסתה לרוץ מאחוריו ולקחת ממנו את הכיסא אבל הוא דפק אותו בסנטר שלה והיא נפלה לאחור בצרחה. הוא זרק עלי את הכיסא.
כאב חד פילח את גופי, הרגשתי את הצלעות שלי זועקות בכאב, הגולגולת שלי השמיעה קולות של ריסוק. כתמים שחורים ריצדו מול עיני.
ראיתי את המורים אוחזים באדריאן בכוח.
"אתה כל כך בצרות, ילד!" צעקה המורה לצרפתית.
"תבדקו מה קורה עם הילדה שהוא הרביץ לה!" צעק אחד התלמידים, מיד הקיפו אותי והחלו לבחון אותי. אדריאן נעלם.
"תקראו להורים שלה."
"תבדקו מה כואב לה."
"תבדוק אתה. היי, מה כואב לך? מה קרה?"
"את בסדר?"
"אתה מפגר?! היא נראית לך בסדר?! תזוזו ממנה כולם! ניקול, את יכולה לקום?" ראיתי את אליד.
"מעולפים לא הולכים…" מלמלתי והתעלפתי.
תגובות (19)
רייצ'ל בואי נכתוב עכשיו תסיפור שלנו. יש לך זמן?
אממ כן קצת בואי נכתוב
יאי! המשכוש מיד!!!
עוד מעט
וואו. את ממשיכה. ואני עדיין איכשהו אוהבת את אדריאן ><
באמת? חשבתי שכולם שונאים אותו. מפתיע.
רייצ׳ר, אני חולה.
חולה בשיעמום.
תופעות הלוואי הם כתיבה ונראה ודיכאוניות.
תפתחי איתי שיחה ארוכה של מאה תגובות.
זו.
התרופה.
היחידה.
אבל אני הולכת בקרוב.
עלי ללכת לשחק תפוס ת'דגל.
אנא ממך רייצ׳,
תגידי לי משהו מעודד.
תרדי על הסיפורים האחרונים שלי,
נגיד.
אני מתחננת.
אני לעולם לא ארד על הסיפורים שלך, הם טובים מידי.
מה עם עוד פרק של הלהקה?
אני יכולה לדבר איתך בדיוק שלוש דקות.
קדימה, תגידי משהו, אני רוצה לחפור קצת.
גרררר.
פרי הפלטיפוס.
פרי חתיכוש
את יודעת שזה מבוסס על סיפור אמיתי?
אני לא
תמשיכי!! כבר…
בסדר, בסדר, אי אשתדל לכתוב עכשיו עוד פרק, בסדר?!
ניקול הזאת מאוד הגיונית. "מתעלפים לא הולכים…"
העליתי את הפרק הבא.
וכן, היא באמת מאוד הגיונית, נכון?