אמסטרדם פרק 17

למחרת אד נשאר בבית וטוני נשארה לטפל בו, אני הלכתי לבית הספר.
בשיעור הראשון, שיעור אנגלית, ישבתי ליד אליד. התכתבתי איתה לאורך כל השיעור בפתקים וסיפרתי לה מה קרה.
התחלתי לעבוד במסעדה של אד, והכרתי שם ילדה שקראו לה טוני, אתיופית מעצבנת שכזו.
ואז חזרנו לבית של אד, אני וטוני אחרי המשמרת. ואז אחרי כמה זמן שמעתי דפיקה בדלת, ואד עמד שם. הוא בכה והוא אמר שחטפו את אזמרלדה. כתבתי לה.
אזמרלדה? כלומר הילדה הקטנה שאספת מהכנסייה? היא שאלה.
כן בהחלט. ואז התחלנו לשאול אותו שאלות, אני וטוני. והתברר שזה היה אבא של אזמרלדה שלא עצרו אותו וחטף אותה, והוא דקר את אד. את מאמינה?! טוני טיפלה בו היטב והוא בסדר עכשיו, אבל דקרו אותו! פסיכופת! כתבתי בכעס, אליד הנהנה.
ואז הלכנו לרחוב שבו זה קרה, רחוב סטורי. מצאנו שם שביל של דם וסכין, כנראה של אבא של אזמרלדה. ואני רוצה למצוא אותו, את אבא של אזמרלדה ואת אזמרלדה. סיימתי לכתוב לה.
זה יהיה קשה לפענח את זה לבד. את בטוחה שאת לא רוצה שהמשטרה תעזור? אם יש לכם את הסכין היא תוכל לפתור הכל תוך כמה ימים. היא כתבה לי.
אני ממש לא רוצה לערב את המשטרה. בואי נתרכז בפיתרון, טוב? עניתי בכעס.
אוקי, תירגעי. בכל אופן, את לא רוצה שאדריאן יעזור לנו? את בטוחה? מה קורה ביניכם בכלל? היא שאלה.
אני לא יודעת… אני איתו אבל אני יותר אוהבת את אד ולא מסוגלת להגיד לו… עזבי, מסובך. בואי פשוט נתרכז בקטע שאנחנו מגייסות את אליסה ואניטה. היום בחמש אצל אד בבית, כן? קבעתי, אליד חשבה כמה שניות. לשנייה נבהלתי שהיא לא תוכל לבוא, ואז היא ענתה שהיא יכולה אבל תאלץ ללכת בשמונה.
אולי נישאר לישון שם… כתבתי לה.
אני לא חושבת שמישהו יוכל. מחר לימודים, וההורים לא ירשו. אבל את יודעת שאדריאן יתחיל בסוף לשאול שאלות, כן?
אני יודעת. נחשוב על זה מאוחר יותר. סגרתי את הנושא, אליד נראתה מאוכזבת מחוסר הרצון שלי לדבר אבל שתקה. בהפסקה היא דיברה עם אניטה ואליסה ואני הסתגרתי בשירותים ודיברתי בלחש עם טוני בטלפון.
לקחתי את הטלפון של אד היום בבוקר כדי שאוכל לדבר איתה.
"אד מרגיש הרבה יותר טוב, אני מאכילה אותו כמו שצריך. אבל את יודעת שגם לי יש בית ספר." היא אמרה.
"כן, אני יודעת. נדבר על בית הספר מאוחר יותר." אמרתי.
"יש לי מבחן חשוב היום. אני חייבת להגיע." היא אמרה, נאנחתי.
"טוני… אד זקוק לטיפול, ואם את רוצה לגור איתי תיאלצי לעשות הקרבות. את לא באה היום לבית הספר." אמרתי.
"מעולם לא חשבתי שאני אריב עם מישהו על ללכת לבית ספר ואהיה בצד שרוצה ללכת לשם. דברים משונים יכולים לקרות, הא?" היא צחקה, צחקתי גם.
"בכל אופן, דיברת עם החברים שלך?" שאלתי.
,לא. אני צריכה לצאת בשביל זה מהבית. מתי את חוזרת?" היא שאלה.
"אני חושבת שאני אחזור כבר בחמש עם כל החברים שלי… יש לי משמרת." אמרתי.
"טוב… אז אד יהיה חייב להישאר לבד לזמן מה. כי אני חייבת לצאת." היא אמרה.
"טוב, אבל תעשי את זה מהר ומאוחר יותר. נגיד בשתיים." קבעתי.
"אד רוצה להגיד לך משהו." היא אמרה לפתע, תהיתי לעצמי מה זה יכול להיות. אישרתי לה לתת לו לדבר, שמעתי כמה כחכוחים ואז את קולו של אד.
"ניקול, מתי את חוזרת? אני מתגעגע." הוא אמר.
"בחמש, אני אחזור בחמש, אד." אמרתי.
"אבל… אני ממש מתגעגע אליך, מותק!" הוא אמר בקול של ילד קטן, יכולתי לשמוע את טוני צוחקת ברקע.
"גם אני מתגעגעת אליך. אבל יש בית ספר ויש לי עבודה, אנחנו רוצים לאסוף כסף, נכון?" שאלתי.
"טוב… אבל כשתחזרי אני לא זז ממך. ואל תתקרבי לאדריאן הזה, הבנת?!" הוא אמר בכעס.
"אתה אומר שאסור לה להתקרב לחבר שלה אבל שוכב איתי?!" שמעתי את קולה של טוני.
"אתה שוכב עם טוני?! אד!" אמרתי בכעס וצחקתי.
"תפסיקי טוני…" מלמל אד, נבוך.
"הכל בצחוק, תירגעי. תחזרי מהר. מחכים לך פה. תנתק אד." אמרה טוני.
"ביי יפה שלי, אני מתגעגע!" צעק עוד פעם אד והשיחה נותקה. צחקתי לעצמי ומלמלתי, "גם אני מתגעגעת אליך, מתוק." ויצאתי החוצה, לפתע נתקלתי במישהו ונפלתי על הישבן.
"אדריאן!" צעקתי בבהלה ומיהרתי לקום.
"למי את כבר מתגעגעת שם?" שאל אותי בכעס.
"אוי אדריאן… נדבר בפעם אחרת, טוב?" שאלתי.
"אני לא חושב שיהיו עוד הרבה פעמים, אני נוסע עוד יומיים לתחרות." הוא אמר. לקח לי כמה דקות להבין איזו תחרות, בסוף הבנתי שזו התחרות מול הבת דודה הזו שלו במתמטיקה.
"בהצלחה." אמרתי וברחתי משם.
הייתי מלאת הקלה על זה שהוא עוזב, זה הקל מאוד עלי ועל החקירה.
המשך היום היה שקט. בהפסקה השנייה קבעתי עם אליד, אניטה ואליסה שיבואו איתי לעבודה ומשם נלך לבית של אד.
גם סיפרתי להם על השיחה עם אדריאן.
"זה כמובן יקל עלינו, אבל זה לא יפה מה שאת עושה לו." אמרה אניטה.
"אני יודעת! אני פשוט מפחדת להגיד לו את האמת!" אמרתי. "וחוץ מזה, איבדתי איתו את הבתולים שלי, זה גם משהו." הוספתי.
"זה לא קשור. אמא שלי איבדה את הבתולים למישהו בן שישים, זה אומר שהיא אוהבת אותו?" שאלה אליסה בכעס.
"ל-לא…" מלמלתי.
"את חייבת להגיד לו את האמת לפני שהוא נוסע, כי יכול להיות שהוא לא יחזור, את יודעת." היא המשיכה.
"אין סיכוי שהוא ינצח." אמרתי. "אני עזרתי לו להתכונן, הוא לעולם לא ינצח את הילדה הזו. זה פשוט מטורף, הוא גרוע במתמטיקה."
"לא נכון!" צעקה אליד. "את לא יודעת, אולי הוא טוב בנושא מסוים?"
"הכל יכול לקרות. יכול להיות שהוא טוב במשהו במסוים במתמטיקה ולא בשאר ודווקא עליו תהיה התחרות?" שאלה אליסה, הנהנתי. זה היה הגיוני.
"אל תפחיתי מערכו, את ממילא מתנהגת אליו מגעיל מספיק. תגידי לו את האמת. היום, או מחר. תגידי לו." אמרה אניטה בשקט.
"בסדר… אני אגיד לו את האמת ממש לפני שיסע, שלא יהיה לו זמן לכעוס עלי. הוא ממילא כועס מספיק כי הוא חושב שאני בוגדת בו." אמרתי.
"מה שנכון בעצם." אמרה אניטה.
"לא, תגידי לו את זה בהפסקה הבאה." אמרה אליד בתקיפות, אליסה הנהנה בהסכמה.
"זה רעיון טוב, את חייבת להגיד לו את זה בהפסקה הבאה, זה הזמן המושלם." היא הוסיפה, אניטה הצטרפה לטענות שלהן.
ניסיתי למחות אבל הן לא השאירו לי מרווח לדבר, ואז נשמע הצלצול.
ואני מצאתי לעצמי משימת התאבדות להפסקה הבאה.