העליונים | חלק 6

אלסי התהלכה בחשש במעלה המדרגות של הבניין. היא לא ידעה מה או את מי היא מחפשת, והיא גם לא ידעה מה לעשות אם תתקל במישהו. היא לא רוצה לפגוע באף אחד, היא לא אוהבת מלחמות וריבים, פשוט לא אוהבת להיכנס לזה. אמא שלה נהגה לומר לה שמי שמרביץ לא יודע לדבר, שמי שפועל רק עם כוח ברברי כי הוא יודע שהוא יפסיד אם יכנס לעימות של מילים. אבל חוץ ממה שלמדה מאמה, היא לא אהבה לפגוע. היא לא אהבה לראות את הסבל של אחרים, ותמיד יצא לה לתהות איך יש אנשים שיכולים ליהנות מזה, איך הם מצליחים לחיות עם העובדה שהם פגעו במישהו. היא חיה עם העובדה הזאת. עובדה כואבת, שמהרגע שקרתה היא הבטיחה לעצמה לא לחזור על הטעות הזאת שוב. כמה חבל שזה לא תלוי בה. היא יכולה לנסות הכי חזק שהיא יכולה, אבל בסופו של דבר, סביר להניח שלא תצליח להחזיק את זה עוד הרבה זמן.
רעש שבירת מתחת לרגליה קטע את רצף מחשבותיה. לא היה לה זמן להבין מה קורה, כשהיא פתאום מצאה את עצמה נופלת, ומיד רגע לאחר מכן היא ריחפה באוויר באופן מוזר.
היא התחילה לצעוק בפחד וניסתה להיאחז בכל דבר שיוכל להחזיק אותה על קרקע מסויימת.
" מזל שהגעתי בזמן." היא שמעה קול אישה רך פונה אליה. היא אחזה חזק במעקה המדרגות כשראתה אישה שחומה ששיערה היה בצבע תכול מיוחד מאוד עולה במדרגות שמתחתיה ומתקרבת אליה בחיוך נעים. " אני מצטערת שהפחדתי אותך." אמרה.
" מי-מי את?" שאלה אלסי בחשש, למרות שמשום מה הייתה לה הרגשה שתוכל לבטוח בה.
" קוראים לי ג'נבה, אבל את יכולה לקרוא לי ג'ן אם את רוצה." הציגה את עצמה בפניה. " את- את גם-?"
" כן." אלסי השפילה את מבטה. היא הבינה מה היא רצתה לדעת.
" אנחנו צריכות לצאת מכאן מהר." אמרה ג'נבה.
" למה?" שאלה אלסי.
" איך קוראים לך?" היא שאלה בחזרה.
" א-אלסי."
" אלסי, תקשיבי לי, הצבא והמשטרה נמצאים בחוץ. מסוכן לנו להיות כאן, הם עלולים לעצור אותנו."
" בחוץ?" היא מלמלה בחרדה.
" אני מאמינה שאת לא שותפה להרס הזה, ואני יכולה לעזור לשתינו לצאת." הסבירה. " את יכולה לבטוח בי?"
" לא!" אלסי קראה מיד. " אני- אני לא יכולה ללכת."
" למה לא?" ג'נבה הייתה מופתעת.
" הוא עדיין שם בחוץ, אסור לי לעזור אותו."
" מי נמצא בחוץ?"
" אח שלי. הוא נשאר בחוץ ועזר לאנשים לברוח." הסבירה. " אני נכנסתי כדי לראות אם יש אנשים שאוכל לעזור להם בפנים, אבל-"
" אין כאן אף אחד." השלימה אותה.
" כן." אלסי הנהנה. " הוא מעולם לא עזב אותי כשהייתי זקוקה לו, אסור לי לעזוב אותו עכשיו."
" אלסי, אנחנו חייבות לצאת עכשיו, אחרת גם אנחנו נתפס, ומי יודע מה יקרה לנו אחר כך." הסבירה ג'נבה. " סביר להניח שאח שלך גם נתפס."
" מה?" אלסי נבהלה.
" אנחנו נשחרר אותו אחר כך, אבל עכשיו אנחנו חייבות למהר." אמרה. " אני מבטיחה לך, אלסי, שאנחנו נחלץ אותו אחר כך."
" את מבטיחה?" שאלה. ג'נבה הנהנה לחיוב. " בסדר."
" עכשיו, תיקחי את היד שלי." אלסי עשתה כדבריה, ולאחר שתפסה בידה היא שמה לב איך הגוף שלה דוהה עד שהוא הופך לשקוף לחלוטין. ג'נבה לחשה לה להיות בשקט. היא הנהנה.
שתיהן יצאו מהבניין בריצה, בעוד השוטרים והחיילים נכנסים אליו חמושים. בכניסה עמדו עיתונאים שסיקרו את האירוע. אלסי הסתכלה על כולם, ולא הצליחה לראות את לאנס בשום מקום.
היא פחדה שאולי ג'נבה צודקת והשוטרים או החיילים תפסו אותו. היא מעולם לא עזבו אחד את השנייה מעולם, והיא עוד יותר פחדה להיות לבד עכשיו.
" אני אקח אותך לחברים שלי." אמרה ג'נבה.
" מה?" שאלה.
" אני וחברים שלי, אנחנו יכולים לעזור לך עד שנחלץ את אח שלך." הסבירה. " את רוצה?"
" אני- אני מניחה שאין לי הרבה אפשרויות." היא בכל זאת היססה.
" אל תדאגי, אנחנו לא נושכים, כמו שאומרים." ג'נבה חייכה אליה. " את יכולה לסמוך עלינו. את יכולה לסמוך עליי."
אלסי חייכה אליה. היא הרגישה שהיא יכולה לסמוך עליה.