עיירת רוזוולד פרק 23

כשהתעוררתי הייתי במרתף… לא, בארון כלי ניקוי. והייתי קשורה למטאטא.
האור היה מועט וכתמים שחורים ריצדו מול עיני, בסופו של דבר הצלחתי להבחין בכריס, היילי ואריאל.
הן היו קשורות גם, כל אחת בדרך שונה. כריס הייתה קשורה בערך כמוני, למוט של מגב לרצפה, היילי נתלתה הפוך מהתקרה והייתה ככל הנראה הערה היחידה חוץ ממני ואריאל הייתה קשורה לרצפה בנייר דבק.
"היילי, את ערה?" שאלתי אותה, היא הנהנה והביטה בי.
"כן! התעוררת סוף סוף. אריאל נרדמה בזמן שחיכתה שתתעוררי." אמרה היילי.
"היילי, מה הולך פה? את יודעת מה הולך פה?" שאלתי אותה. רציתי תשובות יותר מכל דבר אחר.
"כן… אני די יודעת מה קורה. אבל אני לא רוצה להסביר פעמיים, חכי לכריס." היא אמרה.
"היילי… בבקשה…" התחננתי.
"הו, בסדר." היא נאנחה.
"אלוהים, כמה הקרבות שאני מקריבה." היא אמרה וצחקה.
"נו, היילי!" דחקתי בה, היא נשפה לכיווני ומלמלה עוד משהו ואז התחילה לדבר.
"בכל אופן, התברר לי בדרך מדהימה כלשהי שויל עובד עם ליסה וריי וגם משועבד של היומן, בעצם. אה, וגם שכולנו הולכות להיות מוצאות להורג אחרי שכל העולם ישועבד." אמרה היילי.
"ומה הקטע עם השחורים?" שאלתי אותה.
"איזה שחורים?"
"לא משנה. היילי, את יודעת עוד משהו?" שאלתי אותה.
"לא. עכשיו תסתמי כי כואב לי הראש." היא אמרה.
"איפה קראת את זה? מי אמר לך את זה? מאיפה את יודעת? מתי הם מתכוונים להשמיד את העולם? היילי, את נשבעת שסיפרת לי הכל? היילי?" שאלתי אותה שאלות בלי הפסקה.
"די, חופרת. ליסה וריי אמרו לי, עוד כמה שעות או דקות, ואני נשבעת. עכשיו תסתמי או שאני ארצח אותך." היא אמרה.
"נו באמת, את לא יכולה לרצוח אותי, אם כבר אני ארצח אותך. הרי אני רצחתי את ויל." אמרתי.
"באמת?!" נראה שהיא שכחה את כאב הראש שלה.
"כן." סיפרתי לה את כל המסע שלנו בפרטי פרטים, כולל הטיול לאמזונס. הראיתי לה את היד הכרותה שלי.
"כן, אני שמתי לב לזה קודם ורציתי לשאול אותך איפה זה קרה. אמרת תנין?" היא שאלה.
"כן. אם לא כריס לא הייתי חיה בכלל." אמרתי.
"טוב. זה נחמד." היא אמרה וזירזה בי להמשיך לספר. סיפרתי לה על המזרקה, על הכלא וכל הרגשות שחשתי כלפי ויל בכל שלב במסע.
היא הקשיבה לי היטב, והתערבה רק איפה שבאמת רציתי לדעת את דעתה.
"ואז הוא אמר לי לא לבטוח באחרים או בולשיט כזה והורה לי מה לעשות, את מאמינה שהוא אמר לי מה לעשות אחרי כל מה שהוא עשה?!" שאלתי אותה בכעס כשסיימתי לספר.
"את יודעת שויל אהב אותך, נכון? היומן פשוט גרם לו לשקר לך." היא אמרה.
"לא אכפת לי, זה שקר. הוא בוגד, ופוץ נפוח. ואת משקרת. הוא לא אוהב אותי. הוא לא, נכון?" שאלתי, מבולבלת מעט מהתשובה של היילי.
"אין לך מושג על מה את מדברת. ויל אהב אותך, ונשמע שלפני שהרגת אותו הוא ניסה להילחם ביומן ולהזהיר אותך, את יודעת איזה כאבי תופת זה להילחם ביומן? את לא. אבל אני כן." אמרה היילי.
"כאבי… תופת? לא, זה שקר… הכל שקר!" הנדתי בראשי כל כך חזק שיכולתי לחוש את המוח שלי עף מצד לצד.
לא ייתכן שרצחתי אדם תמים שבאמת אהב אותי…
ויל לא היה מסוגל לאהוב אותי. הוא היה סנוב, הוא היה סנוב נפוח! אני רצחתי אותו בגלל שזה הגיע לו! זה לא ייתכן שהוא אהב אותי…
הדמעות מצאו את דרכן לעיני, ניסיתי לגרש אותן אבל נכשלתי.
"אני יודעת. כי הם גרמו ליומן להשתלט עלי ואז הכריחו אותי להילחם בו והם עינו אותי כדי שאני אספר להם דברים עליך, ועל דברים אחרים וכלליים שאנחנו יודעים. ועל ויל. ואני שתקתי והגנתי עליך, כדרך אגב. וסבלתי, המון." היא אמרה ביובש.
"היילי… אני… אני מצטערת." מלמלתי.
"אין לך על מה. הוא הונה אתכם, לא היית מסוגלת לדעת שום דבר." אמרה היילי.
"אה, והיילי? שאלה אחרונה. לפני שויל מת הוא אמר לי לבטוח רק בך, באריאל ובכריס. למה לא באבא שלי? או בשוטרים?" שאלתי.
"הוא אמר את זה? כנראה שהוא לא הצליח להילחם ביומן עד הסוף." אמרה היילי בהבעה מהורהרת.
"הסבר."
"אוקי. אז ליסה וריי אמרו שאבא שלך יודע משהו וחייבים להרוג אותו, אז כרגע ככל הנראה טובחים באבא שלך או שכבר טבחו בו." אמרה היילי.
"מה הוא יודע?! היילי?!" צרחתי והתחלתי לבכות.
לפתע דלת נפתחה, אור הציף את החלל הקטן. ליסה עמדה שם וריי מאחוריה.
"אם כל כך חשוב לך לדעת, אז הוא והשוטרים יודעים מי הרוצחת. זו לא אינפורמציה כל כך חשובה, אבל עדיף להיזהר מאשר להצטער. אנחנו לא יודעות מתי המידע הזה יכול לפנות נגדנו, אז אנחנו משמידות אותו." אמרה ליסה.
"ליסה…" בכיתי, לא ידעתי מה לומר אז פשוט מלמלתי את שמה. הרגשתי רע כל כך.
הרגתי את ויל שאהב אותי, בגלל הטמטום שלי אבא שלי מת. אני, היילי, אריאל וכריס הולכות לעבר מוות בטוח והעולם עומד להיות מושמד בעוד קצת מאוד זמן.
והרוב זה באשמתי.
"מה תעשו לנו עכשיו?" שאלתי בסופו של דבר בכניעה.
"זה פשוט. אנחנו עומדות להראות לכן איך העולם שלכם עולה בלהבות, ואז כמובן נרצח אתכם."