יורשת המפתח – פרק שמיני (חלק ב')

"הארו, נכון?" הוא הסתכל עליה ברציניות והבחין במשהו עטוף וארוך על גבה.
"כיף לדעת שאני ידועה כל כך" היא אמרה בשמחה. "אתה לא יורש המפתח, אז אני לא יכולה לעשות אתך הסכם של שיתוף כוחות או איחודם כידוע לך…אז נעשה רק הסכם זמני של אמון, כמו שעשית עם סול, טוב? הרי רק ככה אוכל להיות קשורה לעולם הזה" היא הסבירה.
"אז אני נותן לך קשר לעולם ומה את לי?" הוא הסתכל עליה באותה הבעת פנים רצינית. "שמעתי שנשיקה מאגאלאקה מביאה אנרגיה רבה, רק שסול לא רצתה לנסות" הוא חייך בערמומיות. הארו התקרבה אליו, הסירה את הבנדנה ונגעה בשפתיו עם שפתיה. אז במהירות התרחקה וקשרה אותה בחזרה כשג'ט עמד בהלם. היא הסתכלה על ידה כשהחל להופיע עליו סמל.
"סמל הסכם מעניין יש לך" היא מלמלה וגיחכה לעצמה, אז הסתכלה על פרצופו של ג'ט.
"אתה הרי ביקשת לא? עכשיו בוא נתחיל!" היא קראה בשמחה וקפצה לעבר השמיים לגובה רב. היא נחתה בעדינות על עץ גבוה, מהנחיתה היה אפשר לחשוב שיש לה זוג כנפיים שעוזרות לה. אז היא הושיטה את ידה אחורה לעבר החפץ שהיה עטוף על גבה, היא שלפה אותו במהירות. זה היה חרמש שלהבו היה באורך חצי מגופה, מקלו היה ישר ושחור. הלהב של החרמש לא היה ישר והיו לו קטעים חדים שצצו ממנו ולאורכו היה פס בצורת ברק בצבע סגול, בתחילת החרמש היו תלויים שלושה תליונים, שתי לבבות בצבע סגול ואדום וכוכב אחד צהוב. שארנה החלה לצחקק בקול רם.
"הבדיחה הזאת לא תעבוד עליי, נייט הריי חיסל את הארו" היא החלה לצחוק בקול רם.
"באמת? אז כניראה קמתי מהמתים" הארו ענתה לה בקול רציני וצחוקה של שאראנה הפסיק.
היא הסתכלה לעבר גוש העורבים שעף מרחוק.
"את לא תספיקי לבוא לשם" אמרה שארנה.
"את צודקת…" אמרה הארו והמשיכה להסתכל לשם. היא הרימה את החרמש שלה למעלה ובמהירות הורידה אותו כך שהיה אפשר לחשוב שהיא חותכת את האוויר. גל של רוח עז בא אל העורבים והם נהדפו אחורה ומהם נפלה ילדה למטה לתוך היער בזמן שצעקה, שארנה הסתכלה על המתרחש בדאגה.
"היא הריי תתרסק!" צעק עליה ג'ט.
"היא כן?" שאלה הארו והסתכלה על ג'ט מלמעלה, היא החלה לצחוק בקול רם. "שכחתי שהיא בת אדם" היא המשיכה לצחוק.
"הארו!" הוא צעק עליה בזעם.
"אל תדאג, היא תהיה בסדר" היא אמרה בנחת והסתכלה אל שארנה שבדיוק שלחה דמות מערפל שחור אל תוך היער.
"ג'ט" אמרה הארו והוא רץ אל תוך היער כמבין מה רצתה ממנו. שארנה והארו החליפו מבטים ביניהן ואף אחד מהן לא העזה להתקיף.
"למה את מחכה שארנה? אף פעם לא חשבתי שתפחדי ממני כל כך" היא דיברה אליה בנחת.
"ולמה את מחכה? פוחדת להפוך לאחת מצללי?" שאלה אותה בחזרה שארנה, הארו החלה לצחקק.
"זה עצוב" אמרה הארו כשנרגעה, "הצללים שלך הם אנשים חפי פשע שהרגת בתוך גוף האדם הזה, את באמת חושבת שתוכלי ככה גם לנצח אותי?" היא שאלה.
בפתאומיות שארנה שלחה זרוע מערפל אליה כשהארו המשיכה לעמוד עם החרמש שלה וחייכה.
******
אמילי נעמדה על רגליה בעדינות והסתכלה סביב. האדמה הייתה אפורה והעצים השחורים היו חסרי חיים.
"מישהו?" היא לחשה אל תוך החושך וכמעט נפלה על הרצפה, רגלה הייתה פצועה ושבורה וידיה נשרטו ונפצעו מהנפילה.
היא החלה לצלוע באיטיות ישר לאן שחשבה שהדרך תוביל אותה לעבר היציאה. היא נשכה את שפתיה בכל צעד והתעזרה בענפים של העצים. פתאום הבחינה מרחוק בדמות שהייתה דומה לכלב, הוא היה בצבע לבן והאיר את החשכה, סוג של ניצוצות לבנים הקיפו אותו. אמילי הביטה בו בעדינות כדי שלא ישמע אותה אך פתאום הכלב סובב את פרצופו אל אמילי ושניהם הסתכלו אחד על השני. אמילי לקחה כמה צעדים אחורה וניסתה להסתיר את עצמה מאחורי העץ, אך בזמן שעשתה זאת הכלב כבר הלך ולקח איתו את האור שהאיר את היער.
"חכה!" היא קראה אליו והוא עצר והסתכל עליה. "אל תשאיר אותי לבד" היא אמרה והשפילה את מבטה למטה, "אני פוחדת" היא מלמלה ודמעות החלו ליפול ולהרטיב את האדמה. כשהרימה את מבטה הוא היה עם הגב אליה והסתכל עליה, כמראה לה לעקוב אחריו. היא החלה לצלוע לעברו וככל שהתקרבה ראתה יותר פרטים מהדמות… פרוותו הייתה נוצצת ורכה, עיניו הכחולות נצצו, היה לו מבט רציני אך בו הזמן דואג, זה היה זאב בודד, לבן כשלג. כשאמילי הייתה כבר ממש לידו הבחינה שגובהו הגיע עד גובה כתפיה. ובניצוצות שעפו לידו נשמעו לחשושים של אנשים, של בני אדם. נשמעו מהם צחקוקים, הם נעו בעדינות ליד הזאב והוסיפו לו עוד אור למה שכבר היה לו.
"את זאבה נכון?" שאלה אמילי בעדינות כשהחזיקה בעץ ומולה עמדה הזאבה והסתכלה עליה. "את נורא יפה" הוסיפה אמילי והסתכלה על עיניה. "העיניים שלך מזכירות לי מישהי…אני רק לא זוכרת מי" השפילה את מבטה והזאבה המשיכה ללכת.
"רגע חכי" אמרה אמילי ואחריי כמה צעדים הבחינה בזאבה יושבת מול עץ גדול, עבה ומסולסל, הוא היה נבדל מהאחרים, ירוק ומלא חיים. הזאבה נעצה בו והתיישבה מולו, אז סובבה את ראשה אל אמילי. אמילי התקרבה בעדינות אל העץ והסתכלה עליו גם כן.
"יש לי עץ כזה בבית" אמרה בהתלהבות אמילי והסתובבה אל הזאבה שעמדה מאחוריה ונעצה בה מבט. אמילי הסתכלה עליה בריכוז ופתאום עיניה נפתחו.
"אמא" היא מלמלה ועיניה של הזאבה היו נראות כמחייכות.
"ואני חשבתי שאת לא תזהי אותי" קול נשמע בראשה של אמילי. "איך גדלת…" הקול המשיך. אמילי החלה לבכות. "אל תבכי, את צריכה להיות חזקה" הקול המשיך, הוא היה רך ומלטף.
"חשבתי שנהרגת עם אבא" אמילי אמרה.
"אני כן, אבא גם. מכיוון שביליתי את רוב זמני בלגדל אותך הצורה האמיתית של כוחי נעלמה עם השנים. אז נהפכתי להיות בת אדם עם הכוחות הקטנים שנשארו לי, אחריי שמתתי אני יכולתי להפוך לרוח שומרת ולהגן על הנשמות שתקועות עדיין בין החיים למוות. כמו הצללים של שארנה…" הסבירה. "מצטערת שלא אמרתי לך קודם שאני לא בת אדם" היא הוסיפה.
"זה בסדר" חייכה אליה אמילי. "ומה אם אבא? הוא גם היה…"
"לא" קטעה אותה. "הוא היה בן הברית שלי, האחד שקישר אותי לעולם הזה" היא הסבירה. גופה החל לאט לאט להיעלם.
"אמא הגוף שלך…"
"אני יודעת" קטעה אותה עוד פעם. "אני בזבזתי הרבה מהאנרגיה שלי כדי לשמור על הנשמות הללו" היא הרימה את מבטה אל על והניצוצות עלו למעלה, לשמיים הכחולים. "עכשיו כשפגשתי אותך וראיתי עד כמה את מוגנת, אני יכולה לעזוב בנחת ולהביט בך מלמעלה" היא הורידה את מבטה בחזרה והסתכלה על אמילי.
"אמא לא, אל תעזבי אותי!" היא צעקה אליה. "אני צריכה לדעת למה אני היורשת! למה כל זה קורה לי! אני לא חזקה! אני הרי פוחדת מכל דבר, אני לא אוהבת לראות אנשים נלחמים ולהילחם גם…" היא אמרה.
"תסמכי על עצמיך, המפתח לא בוחר סתם אנשים כמוך" הזאבה אמרה ועיניה הכחולות נצצו. פתאום נשמע רעש לידם והזאבה חשפה את שיניה לכיוון הרעש. היא הסתכלה על העץ ופתאום חור החל להסתובב בתוכו, זאת היית מערבולת צהובה ונוצצת.
"מהר אמילי, תיכנסי לתוך העץ" ציוותה עליה הזאבה ואמילי עמדה במקומה בכעס. דמות בצורת צל יצאה והחלה לצעוד לכיוון אמילי. "אמילי! אמרתי להיכנס!" היא פתחה אליה את שיניה אך אמילי המשיכה לעמוד במקומה. אז פתחה הזאבה את פיה ונהמה לכיוון הצל, הנהמה גם פגעה באמילי והיא עפה לעץ ונכנסה לתוך החור, אך לפני שנשאבה נתפסה בענף וצפתה בזאבה. נשאר רק ראשה והוא החל להיעלם במהירות, היא הסתכלה על אמילי וחייכה.
"באותו לילה הזאבה עמדה מול החלטה קשה…להציל את המלך והמלכה, את המפתח או את הבת השלישית חסרת האונים בגילה כה הצעיר" נשארה רק עין אחת ממנה, כחולה כמו הים. "הזאבה בחרה את הילדה, הזאבה שבחרה את אויביה ומי יהיו ידידיה, היא בחרה אותה מסיבה פשוטה מאוד" גופה כבר לגמרי נעלם והפך לניצוצות קטנים שעפו לשמיים. "היא האמינה בה שהיא תהיה החזקה מכל" משפטה האחרון נשמע והענף נשבר בפתאומיות.
*****
אמילי מצאה את עצמה ליד אותו עץ אך ביער שונה…מוקף בעצים ירוקים וריח טבע עז. היא התרסקה על הרצפה והחלה לבכות.
"היי! יש פה מישהי!" צצה פתאום אישה עם שיער לבן וקצר, היא ריחפה מעל הקרקע והסתכלה על אמילי. מאחוריה הגיעה עוד אחת שהייתה נראית בהרבה יותר צעירה ממנה, שיערה היה כחול וארוך.
"זאת נראית לי כמו בת אדם" אמרה זאת שהייתה עם השיער הכחול, היא סחבה ענפים ועלים בידיה.
"על מה המהומה?" צץ מאחוריהן גבר עם שיער שחור, הוא סחב גם כן ענפים ועלים.
"זאת לא בת אדם?" הצביעה עם השיער הכחול על אמילי.
"ריין, זה לא יפה להצביע על אנשים" הוא אמר בזמן שהסתכל על אמילי בחשד. הוא התקרב אל אמילי והתכופף אליה.
"שלום לך" הוא חייך אליה אך היא סובבה את פרצופה הצידה כשניסתה להסתיר את הבכי שלה.
"צודקת" צחקק הגבר, "לא הצגתי את עצמי" קם הוא באיטיות למעלה, "שמי ליאון" הוא הושיט לעברה את ידו.