הרי את מקודשת לי- פרק 8 (נקודת מבטו של אבי- העבר)

ראיתי שאורית כל הזמן כותבת בפינקס הקטן שלה.. אז גם אני חשבתי שכדאי לכתוב קצת בפינקס קטן משלי.
רק שבניגוד לבלבולי שכל שלה, אני הולך לכתוב על משהו באמת יפה חוץ מתלונות על החיים.
אני הולך לכתוב קצת, רק קצת, על אורית של פעם.
וואו… היא הייתה יפיפייה כל כך, מתוקה כל כך, צעירה כל כך.

הכרתי אותה כשהייתה בת עשרים בלבד. אני הייתי בן עשרים ושבע, מבוגר עבורה, בגוף ובנפש.
הייתי מדוכא מכיוון שהתחלתי להבין שאף אחת כבר לא תרצה אותי.. שרברב מסכן ומכוער, ומבוגר.
ואז, היא הופיעה.
היא הייתה האישה היפה ביותר שראיתי מחיי, והיא שמה לב אליי! כשהיא ראתה אותי היא הסתכלה לי בעיניים וחייכה, היה בינינו חיבור ויכולתי להרגיש אותו.
כשהיא קמה לרקוד לא קמתי, התביישתי. וחשבתי 'זהו, היא הלכה, היא בטוח לא רוצה אותי.'
ולאחר מכן, כשהתחלתי להשתקע בבירה שלי, הרגשתי משיכה בזרוע וקול נשי ועדין: "בוא! אני רוצה לרקוד איתך!" הוא אמר. הסתובבתי וראיתי שזו אותה אחת שישבה פה קודם, אותה אחת, שכנראה גם הרגישה את ה"קליק" בינינו.
ובכן, מי יוכל לסרב להצעה כזו מגברת כל כך יפה?
ולכן, רקדתי איתה. אלו היו השלוש-ארבע שעות המדהימות בחיי. בהן הרגשתי שפעם ראשונה יש לי ביטחון עצמי, שבפעם הראשונה יש לי עבור מי לחיות.
מאוחר יותר, יצאנו מהמועדון. שיכורים מרוב אושר, הלכנו לפארק.
הוא היה כל כך יפיפה עם אור הלבנה הבוהק מעליו, והחלק הכי יפה בפארק באותו רגע היה היא. הלכנו ודיברנו על החיים של כל אחד מאיתנו ובאותן דקות ספורות גיליתי את שמה,
אורית.
השם התאים לה, מכיוון שהיא הביאה קרן אור לחיים השחורים שלי.
מצאנו לעצמנו ספסל ממש מול הירח מול המזרקה של הפארק, והתיישבנו. היה רגע של דממה, ושל שקט פנימי. רק הבטנו אחד לשנייה בעיניים, הו, כל כך רציתי לנשק את שפתיה, אך כשהחלתי להתקרב אליה ולו סנטימטר יותר ממה שהייתי.. היא עצרה אותי ואמרה: "אף אחד לא מנשק אותי עד החתונה." ואחזה בידי.
'בחורה כלבבי', חשבתי לעצמי.
הסעתי אותה הביתה, ואחרי שאמרתי 'לילה טוב' היא נישקה אותי בלחיי הימנית. נשיקה תמימה וקסומה זו לחיי לא תשכח לעולם, כי היא חוזרת על עצמה כל יום כשאשתי ואני מתעוררים בבוקר.

טוב, אני צריך לעזוב, אשתי האהובה קוראת לי.
אוריתי, אהובתי.