סופר נערה-פרק 4-הבית החדש-חלק ג [קצר במיוחד (עשיתי עסקה עם karinrin55)]

עלינו במדרגות המסולסלות מהסלון קומה אחת למעלה, לא ראיתי אותן קודם בטח קומת ביניים מחדרי השינה. אחרי שכולנו עלינו חיפשתי את מתג האור ולא מצאתי
"אני לא מוצאת מתג לאור" אמרתי ביאוש
"יש לי רעיון" אמר טובי, הוא מחא את כפיו פעמיים ואור צהבהב סינוור אותי. כשעיניי הסתגלו לאור נתגלה לפני חדר ענקי מלא במשחקים, הולוגרמה של מרתה הופיעה לפנינו והיא בירכה אותנו לשלום
"זהו חדר הפנאי, כמו שאתם רואים אתם יכולים לבוא לפה ולהנות מכל רגע. החדר הזה מנטרל כוחות ככה שלא ניתן לרמות במשחקים" כולם הסתכלו על שון והוא הרים את ידיו בכניעה מרתה המשיכה "לא ניתן להשתמש בכל הכוחות והחדר לא יבוא אלייך בחזיונות סוזאן" סוזאן חייכה קצרות והביטה בחדר
"אם תרצו יש כאן גם אולפן הקלטות, מערכת קולנוע ביתית וחיבור לאינטרנט אלחוטי במהירות של 200 מגה" מרתה חייכה ונעלמה. כולם רצו ברחבי החדר לראות מה נמצא בו, רק אני התיישבתי על אחד הפופים ליד אזור מנוחה עם מקרר מלא במיצים ושתייה קלה
"יש כאן אקס בוקס וווי" צעק שון והפעיל את האקס בוקס על הפלזמה הענקית
"יש כאן שולחנות ביליארד" אמרה אליסון ושאלה את פורטר אם בא לו משחק
יש כדורגל שולחן ושני מסלולי באולינג" אמרה ניקי והלכה לכיוון שון ששיחק במשחק יריות
"את לא הולכת לחקור את החדר הזה?" שאל טובי, התיישב על הפוף לידי והביא לי פחית של קולה ופתח את פחית הספרייט שבידו,
"לא, אני אתן להם את התענוג הזה" חייכתי אליו ופתחתי את פחית הקולה
"מי היה מאמין שאנחנו נבחרנו להגן על שאר האנשים שלנו" טובי לגם מפחית הספרייט שלו והסתכל מסביבו, הנחתי את פחית הקולה שלי על שולחן הקפה הקטן שהיה מולנו התקרבתי אליו והשענתי את ראשי על כתפו
"כמה גדול אתה חושב שהבית הזה יכול להיות?" שאלתי אותו
"אני לא יודע, נקווה שלא כל כך כי אני לא אוהב ללכת לאיבוד" שנינו צחקנו
אחרי כמה דקות קמתי מהפוף והתחלתי ללכת לצד השני של החדר
"לאן את הולכת?" טובי קם והתחיל להשלים את צעדיי
"חשבתי שאתה רוצה שאני אחקור את החדר, אז אני הולכת לחקור" הגברתי את הקצב שלי והתחלתי לרוץ, הוא ניסה להדביק אותי אבל בקושי הצליח במקום שהוא לא יכול לעוף אני סוף סוף יכולה להביס אותו במבחן מהירות. הגעתי לקצה השני של החדר ליד אולפן ההקלטות וחיכיתי לטובי תוך כדי ייצוב נשימתי, טובי הגיע כמה שניות אחריי והשעין את ידו על הקיר
"לפחות עכשיו אנחנו יודעים מי יותר מהיר" אמרתי וטפחתי על גבו של טובי, הוא תפס את ידי וסובב אותי אליו. הוא הצמיד אותי לגופו ונישק אותי, לא כמו נשיקות מהסרטים הרומנטיות שמוזיקה מתנגנת לך בראש, נשיקה של תשוקה שהייתה קבורה יותר מידי זמן. אחרי דקה נפרדו שפתינו וסידרנו את נשימותינו, חייכנו וציחקקנו כמו מאהבים בתיכון שמתמזמזים מאחורי הספסלים של מגרש הספורט, החזקתי את ידו וגררתי אותו אחריי
"קדימה, יש עוד בית לראות"