לחיי אלפיים חמש עשרה- פרק 9

המשימה שקיבלתי מג'ו היום הייתה משימה שדורשת לנהוג הרבה ולכל מיני מקומות בתוך העיר. הייתי צריכה להגיש קטלוג צילומים של דוגמנים נבחרים לאותם הדוגמנים, לתת להם לראות את הקטלוג כדי שבראיונות בערב יוכלו כבר לשאול אותם מה דעתם ועל התמונות. זה היה ערב שאותו צלם, אחד הצלמים הבכירים בארץ, מציג עבודות רבות שלו של סלבריטאים, צילומים מיוחדים שהוא ניהל על סט הצילומים. ממה ששמעתי מג'ו הוא לקח כמה וכמה צילומים ופיתח אותם כך שיהיה אפשר להציג אותם כמו בגלרייה. זה הולך להיות ערב מעניין.
"בר, לפני שאת יוצאת למשימה חכי שנייה" אמר לי ג'ו כשכולם כבר התחילו להתפזר. הנהנתי ונשארתי יושבת על הכיסא, מחכה כמוהו שכל שאר העובדים יצאו מהמשרד.
"אתה בטח רוצה לדבר על מה שהיה אתמול.." אמרתי לו ברוגע. הבנתי שאין סיבה שהוא ידבר איתי עכשיו על הבוקר על דבר אחר, בטח יש לו כמה וכמה דברים להגיד על כל מה שקרה שם.
"קיבלתי את התמונות" הוא אמר לי רציני. הייתי מוכנה לכמה נזיפות, בטח הלקוח לא היה מרוצה, בטח לא העברתי את כל מה שהוא היה צריך. אין לי מה לעשות כדי להגן על עצמי פה. הם אמרו שדוגמנית אחרת לא תיצור את הכימיה שהם צריכים ורק בגלל מה שהיה בערב של הסילבסטר הייתה כזו כימיה ביני לבין עמרי. לפחות אף אחד לא יודע על מה שקרה חוץ משנינו. "אני חושב שהן מצוינות" אמר לי ג'ו בחיוך. הרמתי את מבטי אליו והסתכלתי עליו מופתעת. הוא סובב את המסך והראה לי כמה תמונות שכבר הספיקו לעבור עריכה קלה, מבחינה בעיקר של תאורה. התמונות היו טובות, כמו תמונות שהוא היה מראה לי מקטלוגים רגילים. הופתעתי, מאוד.
"עשית עבודה מצוינת" הוא אמר לי בחיוך, "כל הכבוד על הכל, על התושייה, על ההתמודדות, את באמת הצלת את סט הצילומים" הוא צחק, "והצלחת ליצור כימיה טובה עם הדוגמן. אגב, איך הייתה השיחה אחר כך? הוא ממשיך איתנו?". הנהנתי אליו בחיוך, הוא ממש שמח. כנראה שעמרי זה מישהו שהוא שם עליו עין הרבה לפני ועכשיו יש לו את היכולת גם לקדם אותו קצת.
"הוא בחור טוב" הוא אמר לי, "כבר הרבה זמן רציתי לייצג אותו כי אני חושב שיש הרבה מסגרות שיצטרכו אותו אליו, זה ממש מצוין. עבודה מעולה" הוא אמר לי בחיוך, "ועכשיו את יכולה להתחיל את היום שלך באוטו. הרשימה אצלך?" הוא שאל. הנהנתי אליו וקמתי ממקומי. לחצתי את ידו והתקדמתי לכיוון היציאה.
"את לא מבינה איזה ימים עוברים עליי" אמרתי לנועה תוך כדי הנסיעה. יש לי נסיעה די ארוכה כי אני צריכה לפגוש את הדוגמנית הכי חשובה מחוץ לעיר, כי היא בדיוק הלכה לבית של ההורים שלה. היא אמרה לי שהיא תפגוש אותי שם בגינה. אני כמובן גם עשיתי את כל הטלפונים, מודיעה לאן אגיע. כולם יודעים מי אנחנו, החברה של ג'ו לנר, ככה שהם לא מסרבים שנבוא, הם יודעים שהעבודה שאנחנו עושים חשובה ורק עוזרת להם. חלק מהדוגמנים שאני צריכה לראות עוד לא פגשתי, הם לא מיוצגים של החברה אבל הם כן הצטלמו עם הצלם הספציפי הזה. נחמד יהיה לראות עוד פרצופים חדשים שעוסקים בתעשייה הזו.
התחלתי לספר לנועה על כל מה שהיה ביומיים האחרונים, היא חיפשה אותי לפני יומיים ולא יכולתי לחזור אליה, היא יודעת שאני יכולה לחזור אליה אחרי שלושה ימים ואז לשפוך לה את כל מה שקרה, היא יודעת שבעבודה הזו אין לי אפילו זמן רגע לשיחת טלפון קצרה. גם לערן אני חייבת לחזור, הוא עוד לא יודע שזה נורמלי שאני חוזרת לאנשים תוך שלושה ימים. התחלתי לספר לה על הדוגמנות, ועל כך שהייתי צריכה להציל את העסק. מהקול ששמעתי ממנה היא הייתה בשוק מוחלט, מה לי ולדוגמנות? אמרתי לה שפשוט לא הייתה ברירה. את הסוד הקטן על הבנאדם שהצטלמתי איתו לא הייתי מוכנה לספר לה, רק אמרתי שהייתה כימיה טובה גם ביני לבין הדוגמן וזה בין היתר מה שהצליח להחיות את הצילומים האלה. השיחה שלנו הייתה ארוכה, מזל שגם לה היה הרבה זמן לדבר כי היא בידרה לי את כל הנסיעה עד להגעה לאיזור. אחרי השיחה איתה ניתקתי את הטלפון והתחלתי במסע.
עברתי יותר מעשרה אנשים עד שהגיע הזמן לאכול צהריים. רוב האנשים אחרי הדוגמנית ההיא היו אנשים שהבתים שלהם היו קרובים אחד לשני, או שהם אמרו לי שהם יושבים במסעדה כזו או אחרת כך שיכולתי פשוט להגיע לשם, לתת להם את הקטלוג, להחתים אותם ולהמשיך הלאה. זה היה יום מעייף שסירבתי ללכת בו בעקבים, והאמת שלאף אחד לא באמת היה אכפת. הצהריים היו נחמדים, לא היה קר בכלל כך שכל ההסתובבויות שלי נעשו במזג אוויר מצוין.
אחרי שהתיישבתי לאכול המשכתי הלאה ברגל, שלושת המקומות הבאים היו קרובים למקום בו עצרתי. הטלפון שלי צלצל באמצע. 'ערן'.
"אתה תופס אותי בדיוק באמצע העבודה" אמרתי לו בצחוק. הלכתי בהליכה חצי מהירה, יש לי המון מקומות להספיק להגיע אליהם. הוא צחק ושאל אם לנתק ואמרתי לו שיש לי בערך חמש דקות לדבר.
"היום לערב פתיחה של הצלם ההוא, את מגיעה?".
"ברור שאני מגיעה" צחקתי, "אני חייבת להיות שם. אחד הדברים שאני עושה כרגע זה להגיש למפורסמים את קטלוג הצילומים. כן, יש אחד כזה". הוא צחק ואמר שהוא מצטער שהוא מנדנד לי כל יום אבל שהיה ממש כיף איתי באותו יום ושהוא ישמח להיפגש שוב. אמרתי לו שיש סיכוי שנוכל לעשות משהו היום אחרי ערב הפתיחה אבל אני בספק, כי אני חייבת שינה של יותר משמונה שעות ללילה הזה אחרי שלושה ימים מטורפים.
"כל יום יש לך ערב כזה שאת יוצאת אליו?" הוא שאל.
"כמעט תמיד" חייכתי, "זה כבר נהיה על בסיס קבוע אבל אתמול עשיתי משהו שלא הייתי אמורה לעשות שעייף אותי יותר משחשבתי שיעייף אותי אז העייפות גבוהה יותר".
"מה עשית?" הוא שאל, ואני סיפרתי לו שהייתי חייבת לדגמן בשביל מקום חדש. הופתעתי האמת שלא היו גופי תקשורת, כי בדרך כלל בימי צילומים כן נכנסים גופי תקשורת ומראיינים את הדוגמנים, כנראה שזה בסוד עדיין. לא סיפרתי לו בשביל מה כי זכרתי שהוא עיתונאי, וכמישהי שעובדת במשרד יחסי ציבור יכולתי לעשות אחד פלוס אחד מאוד מהיר ולהבין שאני צריכה לשמור על זה בסוד.
"אז אני אראה אותך הערב, נוכל לדבר לכמה רגעים ולעבור בין תמונה לתמונה" צחקתי. הוא צחק כתגובה ואמר לי שהוא כבר מחכה לערב, אבל שהוא בטוח שזה עוד פעם יעייף אותו כי לראיין זה אף פעם לא קל.
"אתה תסתדר, אני בטוחה" אמרתי לו ברצינות.
"יהיה טוב, תמשיכי ליהנות בהסתובבויות, נתראה".
"ביי" אמרתי בצחוק וניתקתי את השיחה. אז גם הערב לא יהיה משעמם, בכלל לא.