~על אהבה וסמים אחרים~ פרק 21 :) תגיבוווו 3>

קרני השמש חדרו אל חדרי מבעד התריסים, מצמצתי את עיניי בעייפות, מושכת את שמכתי מעלה, לא מסוגלת לקום.
שונאת לקום כשקר.
נאנחתי, קמתי, רועדת מקור…משום מה אהבתי ללכת לישון עם גופייה ומכנס קצר לא משנה מה היה מזג האוויר, לקחתי את הסוודר השחור מעל הכיסא ועטפתי את גופי בו.
ירדתי אט אט במדרגות לאחר שעשיתי את סידורי הבוקר, ראיתי את אימי לצד השיש, בוחשת את הנוזל שבספל שאחזה.
"בוקר…" היא מלמלה,
"בוקר…" אמרתי כאילו היינו שתי זרות.
"השעה מאוחרת, את לא מתכוונת לצאת?" היא שאלה, סורקת את גופי שעדין היה עטוף בפיג'מה.
"קלואי אוספת אותי ככה שזאת לא בעיה." השבתי. לקחתי את בקבוק השוקו מהמקרר, מוזגת אל תוך הספל הירקרק שאני אוהבת, ארון קנה לי לי את אותו ספל לאחר ששבר את הספל הקודם…
הראשון היה יפה יותר, אבל בכל זאת…לא כל יום מקבלים מתנה מארון…
עליתי אל חדרי, פותחת את הארון,
עיקמתי את פי…חושבת מה ללבוש היום.
היום זה היה מאותם ימים שלא היה אכפת לי מה לעזאזל אני לובשת העיקר שיהיה לי נוח, וחמים.
לבשתי גופייה שחורה ומעליה קפוצון שחור ללא כובע, ומכנס טרנינג אפור. לא שכחתי לנעול את נעלי התעמלות מאחר ויש לנו שיעור ספורט היום.
כן, אני יודעת, דיכאונית משהו.
אך ההפך הוא הנכון אני חולת חורף.
כאילו ממש חולת חורף.
אני אוהבת איך שהשמיים נצבעים בצבע אפרפר, זה עושה לי טוב על הלב.
אני אוהבת צליל את טפטופי הגשם על חלוני, אני אוהבת את מגעם על אפי, ויותר מכל את מראם של העצים הערומים.
כך ששמחתי שהתחיל להיות קריר…
מזג האוויר אצלנו היה משתנה מידי פעם, ככה שחיוך גדול נפרש על פניי כאשר ראיתי את המראה הזה מחלוני, כאילו היה תמונה.
"ביי." זרקתי לאימי כאשר יצאתי מהדלת.
"הלוווו!" קראתי בשמחה אל עבר קלואי.
"היוש!" היא חייכה לעברי בחזרה.
התיישבתי בכיסא לצידה, לא שוכחת להשים חגורה.
"אז…איך היה לחזור הביתה?" היא שאלה בהיסוס, ואני נזהרתי לפניי שעניתי.
לא רציתי שקלואי תרגיש רגשות אשם על כך שהיא זאת שדחקה בי ללכת, היא הייתה אוכלת סרטים אחרי זה.
"מצוין." שיקרתי בחיוך,
"באמת?" היא שאלה בהפתעה,
"כן…לא צעקו לא כלום, אל תדאגי…"
"יאאא אני ממש שמחה!" היא קראה בהתרגשות.
אחרי השיחה הקשה שהייתה לנו אז, באותו יער…היא החלה לשים לב קצת יותר למה שעובר אליי.
הגענו לכיתה,
מבועתות למראה שנגלה לפנינו.
ארון- אוחז במותניה של גלוריה /ימך שמה/ ומנשק- לא סליחה! טורף לה את הפה!
אני יודעת שהם יוצאים, אבל אני עדין לא מוכנה למראה המזעזע הזה! שפשפתי את עיניי, מנסה להשכיח את המראה שהמסכנות היו צריכות לראות.
"מה קורה כאן…?" קלואי אמרה בבלבול, נזכרתי שהיא לא הייתה בזמן שארון סיפר לנו בגאווה איך הצליח לכבוש את ליבה של גלוריה.
"הם יוצאים." אמרתי, עדין בפה פתוח.
"בוקר." שמעתי את קולה של לייבל מאחוריי, זזתי מעט והיא התקרבה, מפנה את מבטה מבטי המזועזע אל ארון וגלוריה, היא חשקה את שיניה והביטה בהם חסרת הבעה.
לייבל התקדמה,
"זוזו." היא אמרה ביובש אל עבר גלוריה וארון שחסמו את המעבר בין שתי שורות. ארון התנתק מגלוריה, מלטף את גופה,
"משהו מפריע לך?" ארון שאל, סורק את לייבל,
"אתה, טמבל." היא הפנתה את ידה, מראה לו שהוא חוסם לה את המעבר, טוב הוא וגלוריה- אבל כמו תמיד לייבל התייחסה אליה כאילו היא בלתי נראית.
"את יכולה לעבור משם." הוא הורה לה בחיוך חמוץ אל עבר מעבר אחר,
"אני רוצה מפה." ובמחווה נוקשה היא התקדמה אליהם עוד צעד.
"מה קרה קשה לך לראות זוג אוהבים?" ארון עקץ אותה, גלוריה גיחכה ברשעות,
"אולי היא פשוט מקנאה, אף אחד מעולם לא ינשק –אותה-." היא המשיכה לצחוק ואני סגרתי את אגרופיי בעצבים.
"לא סילקון. פשוט קשה לי לראות שני דבילים מחליפים בניהם את הרוק של אחד השני. תגידי, את לא חוששת שגם קצת מן הטמטום שלו יעבור אליך בנוסף לרוק?! אה סליחה- נראלי אתה- היא הפנה את ידה אל עבר ארון-
" צריך לחשוש יותר, היא היחידה שהצליחה לעבור את סף הטמטום שלך." לייבל נשפה ללא רחמים, מביטה בשניהם בזלזול. הייתי מריעה לה אילו הייתה מקניטה רק את גלוריה.
"עזבי אותה, תני לה להתמרמר עם עצמה." ארון אחז בידה של גלוריה והוביל אותה אל מקום אחר, לא מוריד את עיניו הפגועות מלייבל.
לייבל הרימה את כתפה וצעדה בגאון אל מושבה בסוף הכיתה.
נופפתי שלום מהוסס אל עבר ארון, לא יודעת איך להתנהג בכל הסיטואציה, היא ללא ספק הגזימה. אין ספק שהעובדה שארון יוצא עם גלוריה מטריפה אותה, אבל האם זאת העובדה שהוא יוצא עם גלוריה, או שהוא יוצא עם מישהי בכלל?…הרהרתי…
התקדמתי אל עבר גלוריה,
"היי…" אמרתי בשקט,
"בוקר…" היא מלמלה.
"לייבל." אמרתי בכדי שהיא תיישר את מבטה, היא הרימה את עיניה באדישות בשאלה,
"הפעם הגזמת." הודתי, היא גלגלה את עיניה,
"הוא התגבר…" היא אמרה בלי רחמים, מכניסה אוזניה אחת אל תוך אוזנה, הוצאתי אותה ממנה באגרסיביות על מנת לקבל קמצוץ של תשומת לב,
"לייבל זה היה אכזרי." אמרתי לה, מצמצמת את עיניי.
"אל תהיי כל כך דרמטית…" היא אמרה בשלוות נפש. נאנחתי , גררתי את הכיסא מן השולחן מלפנינו והתיישבת עליו בצורה הפוכה, נשענת על המשענת.
"למה זה כל כך מפריע לך שהם ביחד?" שאלתי אותה ישירות, ללא דרכים עקיפות.
היא נחרה בצחוק.
"מפריע?! כל עוד הם שומרים את הדביקות שלהם מחוץ למעבר הכל טוב ויפה…"
גלגלתי את עיניי,
"תעשי לי טובה לייבל. אני רואה שמשהו מציק לך, תספרי, אני לא אגלה לאף אחד!" דחקתי בה,
היא רכנה אליי, מרימה את גבתה,
"אמבר. היחסים של ארון מעניינים לי את סוליית הנעל בדיוק כמו היחסים שלך עם משמו. אז במקום לנסות להוציא ממני איזה רגש רק כדי להרגיש טובה עם עצמך, תסתובבי בחזרה אל השולחן שלך כי המורה נכנסה." היא אמרה בציניות טהורה,
לא נפגעתי. אני אף פעם לא נפגעת מלייבל, כי אני יודעת שכזאת היא- לא מראה רגשות, מפגינה חוסר עניין ואדישות בכל מה שקורה מסביבה, אבל עליי היא לא תוכל לעבוד…אני עוד יוצאי ממנה את זה איכשהו.
ואיי.
לייבל וארון.
זה נשמע עוד יותר מוזר מגלוריה וארון.

סאם התיישב על ידי… "בוקר…" סאם אמר בקול צרוד בקרירות.
"בוקר טוב…" מלמלתי, אך הוא לא ייחס לזה תשומת לב רבה…
ממש –הרגשתי- את הקרירות שהוא הפגין, כאילו הוא נושף עליי רוח קרה, ובהתחשב ברוח הקרה שבחוץ זה ממש לא עזר לי להתחמם.
הבחנתי מזווית עיני בשקיות השחורות מתחת לעיניו המסמלות כחוסר שינה, וזה נשמע הזוי אבל כשאני חושבת על זה, הוא נראה טוב אף יותר.
נזכרתי בשיחה שלנו אתמול, סגרתי ביני לבין עצמי כאשר חזרתי הביתה שאני יותר לא אבזבז אנרגיות בלריב איתו, הקדשתי יותר מידי משאבים ורגשות מאז שפגשתי אותו ועל כלום…אני פשוט לא אדבר איתו יותר משלום שלום ואעשה טובה לי ולו…זה לא שהוא תפס חלק נכבד מחיי, כך שהפרידה תהיה מבורכת.
המשכתי לסכם את מה שהמורה אומרת.

הצלצול נשמע, הנחתי את העט על השולחן. הרמתי את תיקי והתכוונתי לצאת מן הכיתה, העפתי מבט אל עבר סאם שהיה נראה מתוח. הוא סימס למישהו דרך הנייד, הבחנתי בווריד בולט שעיטר את צד מצחו. הסתטי את מבטי ושאיתי אל עבר הקפיטריה.
הוצאתי את הדיאט קולה מן המכונה,
"שוב הזבל הזה?" שמעתי את קלואי מאחורי גבי, נאנחתי.
"זה לא זבל קלואי. זה פשוט לא מכניס לי סוכרים מיותרים לגוף…" קלואי גלגלה עיניים,
ארון התקרב לעברנו,
"אני צמא." הוא הפטיר ובלי לשאול חטף מידי את הפחית ולגם לגימה ארוכה.
"היי!" קראתי בעצבנות,
"טנקיו." הוא אמר, מנגב את פיו עם גב ידו. "לא כמו הרגיל אבל בסדר…" הוא אמר מאוכזב מעט,
"יש לך עוד טענות?!" שאלתי בהרמת גבה.
"השיעור מתחיל בעוד עשר דקות…" קלואי אמרה, מביטה באייפון שלה.
יצאנו שלושתנו לבחוץ אל המדשאות, לנשום קצת אוויר.
התיישבנו על הדשא.
"אתם יכולים לא לעשות בעיות בזמן שאני לא נמצא?" שמעתי את קולו של סאם לידנו, הסטתי את מבטי אל עבר הקול, סאם לפט את שערות ראשו בחוזקה מדבר בניידו. הבטתי בו בסקרנות, רוצה לשמוע עוד קצת אך הוא נענע בראשו, ניתק את השיחה והלך משם בצעדים מהירים. מבטי השתהה על צעדיו,
על מה הוא דיבר? חשבתי לעצמי…ובתוך ליבי היה נדמה לי שאני יודעת.
"היי…" לייבל אמרה והתיישבה על ידי, כך שמצד אחד שלי ישב ארון ולידו קלואי. החטפתי מבט אל עבר ארון, מבטו התקשה כאשר שמע את לייבל, אך הוא לא הסיר את מבטו מנקודה כלשהו מלפנים.
כחכחתי בגרוני, האווירה הייתה לנוחה,
"אז מה…?" שאלתי בחיוך מטומטם,
שתיקה מביכה.
יופי אמבר יופי.
העברתי את מבטי אל עבר קלואי, מנסה להעביר לה מבט של-
דאמט קלואי תעזרי לי!
"קרה לך משהו אם?" היא הביטה בי במבט מוזר,
"אע?!" שאלתי בבלבול,
"זה היה נראה שנחנקת או משהו…" היא גירדה בראשה,
דפקתי את ידי על מצחי,
עם איזה חברוה של מטומטמים אני מסתובבת?!?!
הצלצול נשמע וכולנו נהרנו אל הכיתות.

רצתי לקראתו של הנרי שעמד, מחכה לי בשער.
"היי" קראתי לו בחיוך, כורכת את ידיי סביב עורפו,
"היי." הוא חייך חיוך חסר שיניים מרעיף על שפתיי נשיקה קטנה.
"אז…מה אתה מתכנן לי להיום?" שאלתי בסקרנות, מתרחקת ממנו מעט ומותחת את ידיי סביב עורפו.
"מה את חושבת?"
"ממ…" הסטתי את ראשי לצד, עושה את עצמי כחושבות, אך עיניי נתקעו על דמות שהייתה שעונה על גדר קטנה ממול לבית ספר,רגל אחת מורמת על הברזל והאחרת על הרצפה, הוא היה בעל שיער שחור, עיניים בהירות, אל הצלחתי בדיוק לקלוע לצבען. הוא לבש מעיל שחור. כיווצתי את מצחי, מנסה להיזכר מאיפה הדמות הייתה מוכרת לי.
"אמבר?" הסטתי את מבטי אל הנרי,
"ממה?" גמגמתי,
"קרה משהו?" הוא שאל, החטפתי מבט קטן אל עבר הדמות,
"לא…לא כלום." חייכתי, הוא חייך בחזרה.
"מה לעזאזל???" שנינו הפנו את מבטנו אל עבר הדמות שהתקדמה אלינו, הוא הביט בהנרי במבט מאיים.
"ריי לעזאזל! מה אתה עושה פה?!" סאם צץ משום מקום, לופט את זרועו של הבחור שלא הזיז את מבטו מהנרי.
ריי.
נזכרתי מאין אני מכירה את הבחור.
זה אחד מן הבחורים השיכורים ש…ש…
"מה לעזאזל הוא עושה פה?!?!" הוא הרים את קולו, מנסה להשתחרר מאחיזתו של סאם, אך סאם לפט את ידו בחוזקה.
"ההנרי…מה הולך כאן?" גמגמתי, אישוניי זזו מצד לצד.
"אני לא יודע מה החולה נפש הזה רוצה ממני, בואי…" הוא לקח את ידי.
ריי הצליח להשתחרר מאחיזתו של סאם, הוא התקרב אלינו בצעדים מהירים, נרתעתי לאחור בפחד, הבטתי לצדדים, לא היו מורים והשומר לא היה בתאו.
ריי לפט את חולצתו של הנרי ונשא אותה מעלה,
"תעזוב אותו!" צרחתי אך הוא לא שם לב אליי בכלל.
"בן של זונה, איך אתה יכול בכלל להראות את הפרצוף שלך?!" הנרי הביט בו ברוגע, הוא אפילו חייך,
"ריי. תפסיק! אתה לא רוצה להיכנס לבעיות!" סאם אחז בכתפו של ריי מנסה למנוע ממנו לפוצץ להנרי את הפרצוף.
"סאם מה הולך פה?…" שאלתי בבהלה, הוא החטיף לעברי מבט.
"לא סאם! הטיפש הזה צריך ללמוד לקח!" הוא רשף.
"ריי! זה לא הזמן ולא המקום! הוא לא שווה את זה! בוא!" הוא גרר את ריי לאחור.
סאם החטיף לעברי מבט אחרון ואני עמדתי רועדת, לא מבינה מה לעזאזל התרחש.