השקרים של ריי (Riley's Lies) – פרק 17: Haunted

***
"בת'!" צרח ג'ראלד, רגליו ממהרות אחרי בת'. "בת', חכי, אני מצטער!"
בת' נעצרה והסתובבה אליו.
"אל תתקרב אלי יותר, חתיכת בן בליעל." היא הסתובבה שוב ופנתה ללכת. הוא התחיל לרוץ אחריה, אז גם היא רצה. היא המשיכה לרוץ והרימה את אמרת שמלתה, אבל קול יריה נשמע.
היא כבר ידעה שג'ראלד הפסיק לרוץ אחריה ונפל על הארץ. היא הסתובבה בחיפזון ונפלה אל ג'ראלד. היא הרימה בזהירות את הגלימה המחוררת, ובהתה בפצע המדמם שנותר על גופו המת.
"לא!" צרחה ולקחה אותו לחיקה. "ג'ראלד, תחזור!" היא ידעה שזה כבר לא יקרה, אבל עדיין המשיכה לצרוח לעזרה, למרות שידעה שאין יצור חי ביער שישמע אותה.
היא הבטיחה לעצמה שתתפוס את הרוצח ותענה אותו, לא משנה מה.

***
לוסי נכנסה אל בית הספר, החלומות על הסרט הישן שפעם אהבה חזרו לרדוף אותה.
זואי סוף סוף השיגה לעצמה מכונית משלה ולא הייתה צריכה יותר את הטרמפ של לוסי כל בוקר.
הכינוס באולם הספורט כבר התחיל, אבל לא היה לה אכפת. היא לא פספסה הרבה – רק חזרות על התפקידים של כל אחד במסגרת היריד. כל המבנה היה מקושט ברוח היריד – שריונות אביריים מזויפים, מגנים, שמלות, וציורים. ימי הביניים, הרנסאנס והעת החדשה היו הנושא.
היא צעדה אל כיתת הדרמה והתיישבה בסוף, בוהה בחלון. היא ישבה לדקה, עד שמשהו לכד את עינה. נערה צעירה לבושה בשמלה שחורה מהודרת רצה לאורך חצר בית הספר, התסרוקת שלה מתפרקת ועיניה הסגולות אבודות במקום. היא הייתה מלוכלכת מבוץ ושיערה השחור הסתבך ונכנס לה לעיניים. לוסי הבינה שהיא הוזה שוב, וזה לא טוב.
לוסי ראתה, ברוב הדרת הסצנה האחרונה, את בת'.

היא השתנקה ומעדה לאחור, לא ממש אכפת לה שכולם מסתכלים עליה. היא אספה את הדברים שלה ברישול וברחה משם, יוצאת אל מתחם הדשא הרחב והנטוש שמאחורי בית הספר שלהם. לצדה רצה בת', כאילו הבבואה שלה, ועיני שתיהן נפערות.
היא נסתה לשלוח יד תוך כדי ריצה, אבל מסך זכוכית כאילו הפריד בין שתיהן, העבר להווה.
בסופו של דבר לוסי נאלצה לעצור, ולא היה לאן לברוח. לא נותר לה אלא לבכות.
אז היא בכתה.

עבר על לוסי יום קשה, אבל היא הסתירה הכל. בסופו של דבר, ההזיה נדחקה למעמקי המחשבה שלה וכאילו נשכחה, לבינתיים. אחרי שהתארגנה אל היריד, הביטה מבט נוסף במראה. העיניים הירוקות שלה בלטו יותר מפעם בזכות האיפור השחור מסביב לעיניה, היא לא טרחה לאסוף את השיער השחור והארוך שלה והשמלה של בת' הייתה יפה עליה במיוחד.

היא כבר עמדה עם זואי וקלייר, עד שעד לקח את קלייר לעצמו ורק היא וזואי נשארו.
אחרי מספר ניסיונות כושלים לפתח שיחה, לוסי המציאה תירוץ ונמלטה משם. היא הסתובבה עם רגשות אשמה זעירים ביריד, מחפשת אחר חברה. היא מצאה את עצמה חושבת שוב על בת' ועל הסרט. היא חשבה גם על הסוד שהסתירה עוד מתקופת ילדותה המוקדמת, כשעוד שהתה לילות רבים בבית החולים וצפתה בסרט שוב ושוב. כל זה, כמובן, קרה הרבה לפני שהכירה את ריילי, זואי וקלייר. ימים חשוכים יותר.
היא הרימה את עיניה לרגע, וקלטה את שיערו של ג'יימס באופק, אוטומטית מעלה חיוך על פניה. היא התקדמה בצעדים נמהרים אליו, ונדחפה בין אנשים שונים. הוא לא ראה אותה, למרות שפניו היו מופנים אליה. לפני שיכלה לשים לב, ידיים עשויות ונשיות נשלחו אל הפנים שלו וראש בלונדיני צבוע התקרב יותר מדי אל שלו.
כמובן.
הוא מתמזמז עם מישהי.

***
'ג'ראלד,' חשבתי בשמחה. 'הנה ג'ראלד.' הרמתי מעט את השמלה שלי, מקלה על עצמי ללכת. התכוונתי להפתיע אותו מאחורה עם חיוך, כשפניה של נערה לא מוכרת היו צמודות לשלו. הם התנתקו והיא הביטה בו, ואז בי. היא הייתה יפיפיה, כמובן. היא הייתה בעלת שיער בהיר שופע, שפתיים אדומות כמו דם, עור יפיפה ועיניים כחולות עוצרות נשימה.
כולם חשבו שאני מביאה מזל רע, עם העיניים הסגולות המוזרות והעור הבהיר והמנומש שלי. השיער שלי היה כולו שחור ונשפך, מה שלא הקל במיוחד על המצב.
ג'ראלד הסתובב להביט בי. הוא פתח את פיו, אבל כבר לא נשארתי לשמוע. הרמתי את שולי השמלה השחורה שלי ורצתי אל תוך היער.
"בת', חכי!"

***
ג'יימס הרים את הראש שלו והביט בלוסי, מבין מה הוא עשה. טוב, לא בדיוק הוא. לוסי הלכה משם במהירות, מתחרטת בכלל על זה שעזבה את זואי. הוא התחיל לרוץ אחריה, וגם היא, מרימה את שולי השמלה שלה. היא חשה נבגדת, כעוסה, ובעיקר מטומטמת.
"לוסי -"
"לך ממני, ג'יימס! אני חשבתי ש.. פשוט תעזוב, אוקיי?" היא נכנסה אל היער, לא מביטה אחורה. "לוסי, אוח לעזאזל – חכי לי שנייה!"
"לא," הגבירה את קצב צעדיה.
"לוסי, חכי," אמר בנימה שלווה יותר. לוסי רצה עמוק יותר אל תוך היער, מרימה את שולי שמלתה גבוה יותר ומגבירה את צעדיה.
"חכי, אני מצטער!" לא היה לו ממש אכפת מה פוגע בו, הוא רק רצה להגיע אליה. "תעזוב אותי, ג׳יימס." ענתה לו בנסיון לשלוט בדמעותיה והשתדלה לא למעוד.
השמלה שלה הסתבכה מעט בשורשים ואבנים, אבל לא היה לה אכפת.
"אני -" יריה קטעה את ג׳יימס. לוסי הסתובבה בחדות, כבר יודעת את המשך הסיפור. היא התקרבה לג׳יימס במהירות, הפנים שלו מעוותות מכאב היריה.
"ג׳יימס?" צייצה ורכנה אליו. דם הצטבר בפצע שנוצר, וג׳יימס החל לאבד את ההכרה. זאת אומרת, הוא ימות בעוד כמה דקות. בת׳ רכנה ליד לוסי. "מה אני אמורה לעשות?" לוסי אמרה בגרון חנוק.
"לוסי, קחי אותו. אני מתחננת, הוא לא יכול למות, בבקשה. תצילי אותו." היד שלה נגעה בה, אבל לא באמת. שוב מסך הזכוכית. לוסי הרימה אותו בקושי ומשקלו הכביד עליה. "תעזרי לי," היא התחילה ללכת והתחננה לבת׳ לעזרה.
"אני לא יכולה." נשכה את שפתיה בעצב. לוסי כבר הייתה בכניסה ליער, מטרים ספורים מאנשים שלא שמו לב אליה.
׳רק עוד כמה צעדים,׳ היא התנדנדה עם גופו הכבד של ג׳יימס, ששום סימן חיים לא נראה עליו, חוץ מהנשימות הקטנות והכואבות שלו.
"תעזרו לי!" צעקה לוסי, אנשים סוף סוף שמים לב אליה. מבוגרים רבים התחילו לרוץ ואספו את ג׳יימס. לוסי סירבה לקום ממקומה ונשארה לשבת שם. אנשים הצטברו סביבה ושאלו שאלות, אבל היא הייתה בתוך בועה. היא לא הבחינה כשקלייר התחילה להתחרפן ולבכות, או כשזואי המשיכה לצרוח עליה להתפקס, או כשההורים שלה הכריחו אותה לקום ולנסוע לבית החולים לבדיקת מצב.
היא הסתובבה לאט והסתכלה על בת׳, שעמדה בשולי היער.
"תשמרי על עצמך," ההזיה לחשה.