ילדי שמנת?-פרק 5

אני בבית לאחר יום מתיש בבית הספר,לאחר שספגתי את כל הרכילויות שסיפרו עליי.
אחרי כל המבטי קנאה השורפים ששלחו לי.
אני בביתי השקט והמוגן מידי ילדים חטטנים שרק רוצים לדעת מה קורה בחיים שלי.
הנחתי את תיקי בסלון הגדול ועליתי לחדר.
יש דבר אחד שתמיד מעודד אותי לאחר כל יום מסריח כזה.
עליתי לחדר וחיפשתי אותה בעיניי כן הנה היא ליד הארון שלי.
ניגשתי להרים אותה,הגיטרה שלי.
שהייתי ילדה קטנה הלכתי לחוג לימוד ניגון בגיטרה מאז אהבתי את הרעיון לשיר ולנגן ביחד.
התיישבתי על המיטה והתחלתי לפרוט בגיטרה.
פתאום מבלי משים לב התחלתי לשיר עם הגיטרה,וליבי מיד התמלא שמחה.
הדבר שאני הכי אוהבת לעשות בעולם זה לשיר ולנגן בגיטרה.
פתאום באמצע השירה שמעתי צעידות במדרגות.
באותו רגע קמתי מן המיטה מפסיקה את הניגון והשירה.
יצאתי מהחדר והלכתי לכיוון המדרגות.
"יש פה מישהו?"שאלתי בחשש.
אף אחד לא ענה ועוד פעם שמעתי צעידות.
ירדתי במדרגות בחשש.
"אבא?אמא?"שאלתי בחשש
למרות שידעתי שאין סיכוי שזה הם.
אין מענה.
ניסיתי שוב:"יש כאן מישהו?"
"כאן"שמעתי קול מוכר
הלכתי למטבח ששם היה מקור הקול.
"מה אתה עושה כאן?"שאלתי אותו
"רציתי לדבר איתך?"אמר בקול קטן
"ובשביל זה נכנסת לבית שלי בלי רשות,נו באמת אלירן"אמרתי והסתכלתי בעיניו
"אני מצטער"אמר והשפיל את עיניו הוא נראה מובך וואו אני גרמתי לאלירן מונוטגמרי להיות מובך ולא שחצן כמו שהוא תמיד.
"מצטער?,אתה מצטער?,כמעט עשית לי התקף לי ימטומטם"אמרתי
"טוב כבר אמרתי שאני מצטער,עכשיו אני יכול כבר להגיד לך את מה שרציתי?"שאל
נאנחתי והתיישבתי בכיסא הבר שבמטבח ואלירן התיישב לידי.
האנחתי אנחה גדולה ואמרתי:"עכשיו אתה מוכן להגיד לי מה רצית?"
"אל תהיי מדוכאת כל כך"אמר לי
"סליחה?"שאלתי אותו בלי הבנה
הוא העביר יד בשיערו השחור ופרע אותו יותר משהיה.
"מה שאני מתכוון זה שאת לא צריכה להיות כזאת מדוכאת מהחיים שלך,כאילו סתכלי איפה את גרה וכמה חברות יש לך…."אמר אבל הפסקתי אותו באמצע.
"אתה מתכוון זה שיש לי בית ענקי שאני גרה בו לבד,כי ההורים שלי אף פעם לא בבית.
והחברות האלה שאתה מדבר עליהם לא קיימות כי החברות האלה רוצות רק את הכסף שלי.
אז באיזה אומץ לכל הרוחות, יש לך את הזכות לבוא לכאן ולהגיד לי לא להיות מדוכאת.
שכולם סביב החיים שלי מזויפים."אמרתי לו ודמעות מבצבצות בעיניי.
"לא כולם ליאור,לא כולם רוצים להיות איתך בגלל הכסף שלך."
צחקתי צחוק מריר:"כן אתה צודק זה גם בגלל אני מקובלת"
"לא נכון,עם תסתכלי בעין נכונה על החיים את תביני שהחיים שלך די טובים……"
"אלירן תשתוק פשוט תשתוק,תהיה אתה במקומי יום אחד מחורבן,יום אחד שבוא כולם מחייכים אלייך חיוך מזויף,ומתחנפים אלייך,כי תאמין לי יש לי את כל הזכות בעולם להיות עצובה כי אפילו,אפילו חברה הכי טובה אין לי לכל הרוחות אפילו הורים אין לי הם לא בבית אני גידלתי את עצמי,אז אתה לא תגיד לי שהחיים שלי יפים כי עם תעמוד יום אחד במקומי אתה תתמוטט."
הוא זז באי נוחות ובלע את רוקו הוא פתח את פיו וסגר אותו הוא נראה כאילו הוא רוצה להגיד לי משהו אבל חזר בעצמו.
"חייכתי חיוך מריר ודמעותיי השתחררו:"זהו אתה רואה אין לך מה להגיד לי כי אתה יודע שאני צודקת אז תפסיק להעמיד פנים כאילו שאני לא ותפסיק לעשות לי את השיחות נפש האלה."
"אני יכול לשאול אותך שאלה?"שאל בקול חלוש
הנהנתי חלושות.
"למה את כל כך שונאת אותי?"שאל
"נו באמת אלירן אתה לא מבין מה?"שאלתי והמשכתי לדבר ללא תשובה ממנו:"אני לא שונאת אותך,אני לא אוהבת אותך במיוחד אבל גם לא שונאת אותך אני מקנאה בך"
הוא נד את ראשה לשלילה וראו בעיניו שהוא מבולבל:"אני..אני לא מבין את מקנאה בי למה?"
"אלירן אתה נהיית מוקף בחברים רק בזכות האופי שלך לא קשור לכמות הכסף שיש לך אוו אין לך,אתה נהיית מקובל בזכות עצמך ואני לא אני נהייתי מקובלת ו'מעורצת' רק בגלל הכסף המסריח שלי,תאמין לי שעם הייתי יכולה הייתי שורפת את כל הכסף הזה,ומנסה להיות מקובלת בזכותי,אני כבר לא יודעת מה אני עושה רע בגלל שאני כל הזמן מוקפת מחמאות על כל דבר קטן שעשיתי,לך מעירים לך לא עושים מניפולציות בבית הספר המורים ההנהלה…."
הפסקתי לדבר ופשוט הבטתי בו הוא נראה כמו מישהו שמלא מלא בהזדהות אני לא מבינה למה הרי הוא אף פעם לא חווה אותו הדבר כמוני אף פעם לא חווה את אותה הבדידות שאני חווה בכל יום בחיי.
"אני מקנאה בחיים שלך"אמרתי בפשטות לאחר שתיקה של כמה דקות
הוא הנהן ולרגע נראה מלא אשמה.
"אני,אני חושב שאני יילך עכשיו"אמר ופנה ללכת
הינהנתי ונשארתי נטועה במקומי.
הוא הסתובב כאשר הגיעה לכניסה:"ואני מצטער על כול הקטע הזה שנכנסתי לבית שלך מבלי רשות וכל זה"אמר והלך
ברגע שהוא הלך אני פשוט התפרקתי בבכי כרגע אמרתי לו הכל סיפרתי לואת כל מה שאני מרגישה ואני לא יודעת למה עכשיו אני מרגישה הקלה משום מה הקלה גדולה