זאתי מהרחוב – פרק 13

ברגע שהתנשקנו,
הרפתי,
כל הלחצים והפחד שהוא יגע בי,
השתחררו,
לבסוף הוא התנתק ממני,
רציתי שהוא ישאר שם.
כל הדרך חזרה הביתה הלכנו בשתיקה,
הגענו לדרך שבו דרכינו התפצלו,
״תרצי ללכת מתישהו אולי לסרט…?״ הוא שאל טיפה מבויש,
״למה לא״ נשארתי אדישה, זה מה שיפה בי, לא משנה מה לבסוף אני מסתדרת ונשארת אדישה.
הוא נפרד ממני בעוד נשיקה והלך לו בשקט.
חזרתי הביתה, אמא שלי עוד הייתה בעבודה, ישר שלחתי אסמס לירין ורוני על מה שקרה,
הייתי חייבת לשתף מישהו!
ירין מיד ענתה לי:
׳מזל טוב! אמרתי או לא אמרתי?!׳
שלחתי לה אסמס חזרה כדי להרגיע אותה:
׳אמרת אמרת…׳
לאחר זמן רב שבו סיימתי את השיעורים שלי בחשבון סוף סוף קיבלתי אסמס מרוני:
רוני:׳יופי לך׳
הייתי מופתעת.
אני:׳זה הכל?׳
רוני:׳כן טוב… בוא נגיד אני לא מתה עליו אני קצת חושדת בו׳
לא הגבתי לה.
אחרי שסיימתי את שיעורי הבית ועדיין אמא שלי לא חזרה, החלטתי לצאת אולי לגינה לנגן,
מזמן לא עשיתי את זה, מאז שהתחלתי ללכת לבית הספר,
זה מה זה מוזר לי להגיד את זה….
חיפשתי את הגיטרה שלי,
היא בדרך כלל מונחת מתחת למיטה שלי, אף פעם לא מצאתי מקום בטוח בשבילו, ובגלל שתמיד ניגנתי בו לרוב שמתי אותו במקום זמין כי זה היה נמאס לי כל הזמן להוציא אותו מהארון ולהחזיר אותו…
התכופפתי על הברכיים והצצתי מתחת למיטה,
היא לא שם.
חיפשתי אותה בכל מקום שהיה אפשרי שאולי אוליייי אשים אותה במקום אחר,
היא לא הייתה בשום מקום!
צלצלתי לאמא שלי, בדרך כלל היא לא מרשה לי לדבר איתה באמצע העבודה שלה…
אבל זה מקרה חירום!
״הלו?״ שמעתי את קולה מעבר לקו,
״אמא! ראית את הגיטרה שלי?״ שאלתי אותה בלחץ,
״זואי אני לא יכולה לדבר כרגע אני באמצע העבודה…״
״זה חשוב! ראית אותה או לא?!״
שמעתי אותה נאנחת.
״אני מצטערת זואי׳לה״
״מה מצטערת?!״
״כשעשיתי ניקיון בבית ופתחתי את החלון הגיטרה שלך נפלה מעבר לחלון…״
״אמא! למה עשית את זה?!״
״אני מצטערת מתוקה לא התכוונתי… אני אקנה לך גיטרה חדשה..״
קטעתי אותה ״את לא מבינה?! שום גיטרה חדשה לא תפצה אותי! זאת הייתה הגיטרה של אבא שלי! אני לא רוצה גיטרה אחרת!״
״אני מצטערת זואי׳לה…״
״לא זואי׳לה ולא בטיח!!!!״ ניתקתי לה בפרצוף וקפצתי על המיטה בזעם.
הכתי את הכרית, מה שאני עושה אני בדרך! כלל הוא שאני מדמיינת את הפרצוף של מי שאני שונאת על הכרית ומכה אותו, אולי זאת הגזמה אבל דמיינתי באותו הרגע את אמא שלי…
זה כל כך מבאס!!!
אני לא יכולה לנגן בגיטרה אחרת!
זה הגיטרה שלי! זה הגיטרה של אבא שלי! שום גיטרה לא תחליף את הגיטרה הזאת.
הסתכלתי מעבר לחלון,
אופיר הסתובב למטה,
ירדתי אליו,
הוא לא ראה אותי יוצאת.
הנחתי בעדינות את ידי על כתפו כדי לא להבהיל אותו.
״מה אתה עושה כאן?״ שאלתי, ניסיתי לא להיות תקיפה.
״אממ… סתם, הסתובבתי״ הוא אמר נבוך, הוא הסמיק.
הוא ראה את העיניים שלי נפוחות, עוד שרידי דמעות נשרו לי על הלחיים,
״מה קרה זואי? את בכית?״
״לא…״ אמרתי ומצמצתי חזק ככל שיכולתי, כדי לעצור את הדמעות, למחות דמעות ולבכות מול בנאדם זה להראות את החולשות שלך, וזה ממש קיטשי.
״אומנם את משחקת טוב אבל כשאת מנסה לשקר את גרועה..״ הוא אמר מחייך מרוצה מעצמו ומחה לי את הדמעות.
״סתם… עזוב, אתה לא תבין״
״נסי אותי״ הוא אמר בספק.
התיישבנו ביחד על המדרגות שניצבו מול ביתי,
שמתי לב שהגיטרה שלו הייתה תלויה על גבו.
״ספרי״ הוא האיץ בי.
״טוב.. היום רציתי לנגן בגיטרה שלי… אז חיפשתי אותה ולא מצאתי אותה, אז התקשרתי לאמא שלי והיא אמרה לי שהגיטרה נפלה לה היום מעדן החלון כשהיא ניקתה את הבית ושהוא נהרס…״
גמרתי ושתקתי, מצמצתי בכוח.
״וזה הכל?״ הוא שאל מבודח.
״אל תצחק עליי!״ אמרתי לו מעוצבנת, מה כל כך מצחיק אותו? ״אבל לפרוטוקול… כן זה הכל״
״זה לא כל כך נורא, תקני לך אחד חדש״ הוא אמר כדי לנחם אותי ועטף את זרועותיו סביבי,
הנחתי לו לעשות זאת.
״אתה לא מבין… הגיטרה הזאת הייתה מיוחדת, זאת הייתה הגיטרה של אבא שלי, אף גיטרה לא תוכל להחליף אותה״
הוא הנהן בהסכם ״את צודקת, אף גיטרה לא תוכל להחליף את הגיטרה הזאת״ הוא הסתכל לי בעיניים והמשיך ״אבל זה לא אומר שבגלל זה תפסיקי לנגן, אני חושב שאבא שלך היה רוצה שתמשיכי לנגן למרות הכל, עם או בלי הגיטרה שלו״ הוא חייך אליי ושיחרר את ידיו ממני.
״באמת?״ שאלתי אותו בתמיהה,
״אני בטוח״ הוא אמר ושלף את הגיטרה שלו והושיט לי אותה
״קחי אותה״ הוא אמר בפשטות.
״מה…?״ לא הבנתי.
״קחי אותה במתנה, היא שלך״
״לא היא לא, היא שלך״
הוא הניד את ראשו ״עכשיו היא שלך״
הוא שלף טוש שחור וכתב על הגיטרה:
׳לזואי, באהבה מאופיר׳ והוסיף לב.
״מתנה ראשונה ממני״ הוא חייך ונתן לי אותה,
״תודה אופיר…״ אמרתי לו וחיבקתי אותו.
הוא עטף אותי שוב בזרועותיו ונישק אותי,
נשארנו שם עד סוף היום.