לחיי אלפיים חמש עשרה- פרק 7

שלושה טיפים מרכזיים זכרתי שאני תמיד אומרת לדוגמניות: הראשון הוא שיהנו, כי בסך הכל למרות שזה המקצוע וזה עבודה קשה, זה משהו שהן כן אוהבות לעשות. התגלמות של יופי, לבוש של בגדים יפים, חיוכים, מצלמות, תהילה. הדבר השני הוא שידאגו להיכנס טוב לדמות, אל תבקרו יותר מידי את הצלמים, תלכו איתם, תעשו את מה שהם מבקשים, אל תשאלו יותר מידי שאלות, ותשחקו את הדמות שאתם צריכים להיות לרגע בצילומים, אם זה הילדה של השכן או חיית המיטה הפרועה. השלישי וההכי חשוב, תהיו אותנטיות, אל תפחדו להיות מי שאתן ותנסו ליצור מצב שיזכרו אתכם, יזמינו אתכם שוב, תהוו משהו בצילומים האלה, לא תהיו עלה נידף.
אחרי שהאחראית, שהתוודאתי לשמה והוא היה סיגל, עזרה לי והלבישה אותי בלבוש הקטן שהייתי צריכה להיכנס אליו, החדרתי לעצמי את כל הטיפים האלה בראש. אני רגילה לראות את הצילומים האלה ממקום אחר, לדאוג שהכל עובד ומתקתק, להיות שם כפנים של החברה. עכשיו אני צריכה להיות במקום האחר. זה לא חברה שצריכה פרזנטורית רגילה, זה משהו חדש, ייבוא חדש לארץ, אז אין בעיה של המשכיות בין דוגמנית אחת לאחרת. עברתי על זה שלא תהיה בעיה בזה שאני נכנסת כאן לנעליים שהם לא שלי. חששתי. חששתי שלא אצליח לספק את הסחורה, שלא אצליח לעשות את מה שהם מבקשים. אף פעם לא דיגמנתי, זה לא דבר שהוא בא לי בקלות, אבל סיגל חזרה ואמרה שדווקא בגלל שאין לי הרבה ניסיון, זה ייצור את האותנטיות ביני לבין עמרי.
עם חלוק לבן ונוח צעדתי לכיוון הסט, סיגל הייתה לידי. ראיתי את עמרי כבר מתחיל להתמקם. היו שני סטים, בעמידה, כדי להראות טוב את הבגדים, ועל המיטה. זה עשה לי קצת רע אפשר לומר, כי זה כמו שצלם נכנס לך לרגעים הכי אינטימיים עם בנאדם, אבל ידעתי שיש לנו גבול שאסור לחצות. הצילומים צריכים להיות סקסיים במידה, אסור להם לחצות גבולות של קשר ומיניות. בעיקר צריך לשדר את ההנאה שבבגדים, להראות את היופי שלהם, ולמכור את הבגד.
מוזר היה לי לדגמן להלבשה תחתונה. אין לי את החזה הכי יפה והמרשים לצילומים כאלה, אין לי את הישבן המושלם בשביל צילומים כל כך חושפניים, אין לי את הנתונים שכולם אוהבים בדוגמנית. סיגל כן הרגיעה אותי ואמרה לי שיש לי את הקימורים הנכונים בגוף, ושהעיניים שלי משדרות המון, תוקעות את מבטן בתוך המצלמה ויכולות לשבות כל אחד. עיניים בגווני אפור וכחול כנראה באמת עושות את העבודה, זה הדבר שהכי אהבתי בגוף שלי. היא אמרה לי להתמקד בדוגמן שאיתי, לשכוח לרגע מזה שזה סט ולהתחבר לפרטנר.
עמרי. רק לחשוב על זה שאני מצטלמת עם בנאדם שאת שפתיו על שלי כבר הרגשתי, שאת ההרגשה המדהימה והמיוחדת שהייתה לשנינו אני לא יכולה לשכוח. הוא דיבר איתי בכנות לפני חצי שעה, והמילים שלו על שיהיה בסדר היו הדבר היחיד שעודד אותי והרגיע אותי. אני יודעת שעם פרטנר כזה אי אפשר באמת לפשל.
"נתחיל?" שאל אותי הצלם כשהתקרבתי לסט. הנהנתי אליו. הרבה תאורנים, צלמים ואנשי הפקה היו על הסט. נשמתי נשימה עמוקה וניסיתי שלא להתבייש בגוף שלי, קדימה, זה הזמן לתת את כל כולי. הורדתי את החלוק בשולי הסט ליד האיפור, שכל מה שהם דאגו לו זה איפור שהוא יהיה מאוד קליל ומאוד פשוט, והלכתי להיעמד ליד עמרי.
"אפשר לומר לך משהו בלי שתהיי עגבנייה אחר כך?" שאל אותי עמרי כשהתקרבתי אליו. עמדנו כשמאחורינו דיקט לבן, זה הרקע הראשון, פשוט לשדר את הנוחות של הבגדים, ולהיות קרובים אבל במידה. הוא לחש לי את זה באוזן, הלחישה שלו ערפלה אותי וצמררה אותי. הנהנתי אליו. "את נראית מדהים". צחקתי צחוק קל והתרחקתי קצת ממנו.
"תשמור קצת מהמשיכה הזו לסט" אמרתי לו בחיוך, "אנחנו צריכים להיות מעולים".
וזה התחיל, הפלאשים התחילו לבוא. ידיו של עמרי ליפפו את בטני החשופה. שפתיי היו הרבה פעמים קרובות אליו, רוצות לנשק אותו, זה מה שביקשו. היו פעמים ששפתי העליונה נגעה בסנטרו, ידי ליפפה את עורפו, היינו קרובים. אני הייתי על נעלי עקב, הגובה שלי השתווה לשלו, כמעט. ניסיתי הרבה פעמים להיות בפרונט אל המצלמה כדי להעביר את הבגד, וגם קרובה לעמרי. היו פעמים שהרגשתי את דפיקות ליבו קרובות אליי, את הנשימות שלו קרובות אליי. שמעתי הערות מצד הצלם ונסייתי כמה שיותר מהר ליישם. הסיטואציה פתאום לא הייתה זרה לי, הרגשתי שנכנסתי לזה. הקרבה ביני לבין עמרי עשתה לי טוב, באמת הרגשתי שיש לנו כימיה טובה.
שלוש פעמים הוחלפו הבגדים עד שעברנו למיטה, שם כבר היה קשה יותר. שנינו נשענו בתחילה על גב המיטה והיינו מובכים. היה כבר יום ארוך, כמה שעות על הרגליים, פוזה אחת ופוזה שנייה, זה לא נפסק. שמיכה דקה נתנו לנו כדי להעטף בה, כדי שתשחק עוד פן בצילומים. עיקר הצילומים האלה היו אני, הוא היה פרטנר המשנה. הייתי צריכה למכור את החזיות היפות שנתנו לי לדגמן איתן. ראשו של עמרי מידי פעם היה על כתפי, ואני חיבקתי אותו כמה שיכולתי. המוני צילומים, המוני הערות, העיקר גם לשמור על מי שאני ועל מה שאני. הערצתי את הדוגמניות אחרי היום הזה על כל מה שהן עושות, על כל מה שהן מכניסות לתוך הסט, על האמוציות, על הכנות. חייב להיות אמיתי בצילומים האלה.
השעה הייתה שבע בערב כששמעתי את הצלם אומר שהכל נגמר. נשמתי לרווחה, הצילומים האלה היו אחד הדברים הכי קשים שעשיתי לאחרונה. גופי היה עייף מכל מה שביקשו ממנו לעשות, והמחשבות שלי נדדו לאיטן לעמרי. להיות מחובקת בחיבוקו, להיות קרובה אליו, להרגיש את שפתיו על גופי. לא עשינו כלום ועשינו המון, ואי אפשר להגיד שאין משיכה.
"בר" פנתה אליי סיגל אחרי שלבשתי בחזרה אל כל בגדיי. התקרבתי אליה בחיוך. היא ביקשה ממני לבוא אחריה והלכתי איתה עד לצלם. הוא הראה לי כמה מהתמונות שיצאו. עיניי נפערו מתדהמה.
"זה יצא מצוין" הוא אמר לי מיד, "שיחקת אותה. באמת כל הכבוד. אני אדבר עם ג'ו, הוא יהיה שמח". הוא לחץ לי את ידי. ידעתי שהיו פעמים שפישלתי ואז חזרתי לעצמי, היו פעמים שאיבדתי את הפוקוס, אבל באופן כללי כנראה שעשיתי עבודה טובה.
"באמת כל הכבוד" אמרה לי סיגל כשהתרחקנו מהצלם. חייכתי אליה, היא כל כך עזרה לי היום. "זה לא מובן מאליו כל מה שעשית פה, אני יודעת כמה זה היה קשה, אבל נתת פה עבודה אדירה, ורואים את התוצאות. אני חושבת שהלקוח יהיה מאוד מרוצה מהתמונות הללו". חייכתי אליה ולחצתי גם לה את ידי. התחברתי לצוות מדהים תוך סט צילומים אחד.
"אני חושבת שיש לנו עוד עבודה לעשות" פניתי לעמרי אחרי השיחה הקצרה עם סיגל. הוא בדיוק שם את התיק שלו על גבו. הוא חייך אליי.
"את מדברת על השיחה שלנו?" הוא שאל אותי. הנהנתי אליו. הסברתי לו שבסיפור המקורי הייתי צריכה לבוא ולהשגיח וגם לדבר איתו על משרד יחסי הציבור. הוא זה שאמור להיות אחד מהמיוצגים הבאים שלנו.
"יש לך מקום מועדף שאתה רוצה לעשות בו את הראיון?" שאלתי.
"מסעדה אולי?" הוא שאל אותי בחיוך. הנהנתי אליו, לא באמת אכפת לי לאן נלך. אני קורסת מעייפות, כל גופי עייף וכל מה שאני רוצה זה לישון, אבל זו עבודה וזו מחויבות, ובשביל העבודה הזו אני שוב אלך לישון מאוחר.
"אני חושב שאני צריך מקום שקט יותר" הוא אמר לי. הסתכלתי עליו והנהנתי. לא פחדתי שהוא יציע את אחד הבתים שלנו כי זה לא עומד לקרות, יש חוקים גם בתעשייה הזו שפשוט לא עוברים עליהם. חשבתי שהוא יציע שנשב במקום פתוח או במקום שקט בלי הרבה אנשים.
"איך הגעת לכאן?" הוא שאל אותי בחיוך.
"עם רכב" אמרתי לו מיד.
"הגעתי עם אופנוע, אני גם לא רוצה להשאיר אותו פה. את רושמת כתובת?" הוא שאל אותי. הוצאתי את הטלפון. ראיתי שיש לי חמש שיחות שלא נענו. בדקתי מיד מי הם. שיחה אחת הייתה מערן, חייכתי לעצמי.
"אני כותבת" אמרתי לו מיד, חזרתי לפוקוס, והוא נתן לי כתובת. הוא אמר לי שזו מסעדה של אחד החברים הכי טובים שלו, אבל שיש שם כמה חדרים שאפשר לשבת בהם בשקט בלי להיות ברעש של שאר המסעדה, הוא מעדיף מקום עם אוכל טוב ושקט אחרי יום הצילומים הארוך הזה.
"זה רחוק נורא מכאן?" שאלתי. הוא הניד את ראשו לשלילה והסביר שזה לא רחוק ואפילו החנייה נוחה. הוא אמר לי שהוא יפגוש אותי כבר בכניסה. חייכתי אליו, נפרדתי מהסט ויצאתי לכיוון המכונית. לא חשבתי שהיום הזה יתגלגל ככה.
בזמן הנסיעה חשבתי על כל מה שעובר לי במוח. התעצבנתי על עצמי. יש לי משיכה מטורפת לבנאדם שבחיים לא יהיה שלי, שלא יכול להיות שלי ושאני בעצמי לא אכניס את עצמי לדרמה כזו. הנשיקה של הסילבסטר לא יוצאת לי מהראש, ואני עוד אצטרך לראות את עמרי כמה וכמה פעמים כשהוא עכשיו יהיה מיוצג של החברה, ועוד אבוא לכל מיני סטים של צילומים להם הוא ידגמן. אני אהיה חייבת לרסן את הרגשות האלה, להעביר אותן למקום אחר. יש חוקים שכעוזרת ראשית של משרד יחסי ציבור אסור לי לעבור. אסור לפתח רגשות כלפי מיוצגים.