ים כחול עמוק – פרק 5

״בטח״ הוא לוחש בשקט, אנחנו פותחים מחדש בהליכה איטית זה לצד זאת.
שקט צורם משתלט עלינו לכמה דקות ארוכות, ואנחנו מקדמים פנימה יותר בשביל המטיילים הארוך בפארק הישן והשקט.
״למה אתה בעיירה? לפי מה שאני יודעת כחייל לא יוצאים לחופשות רבות״ אני שואלת אותו בשקט, הסקרנות גוברת בתוכי מאז הוא התערב בחיי כשהגעתי אל העיירה.
״את האמת?״ הוא עונה, יותר נכון שואל, לראות אם אני מוכנה לשמוע את האמת, לא משנה אם היא קשה.
״לא ביקשתי לשמוע שקרים.״ אני עונה לו ברצינות, הוא מגחך בשקט, מסתכל לעברי עם עיניו האפורות כהות כמו ענני הסערה המתגבשים במרומים.
״נפצעתי בסבב האחרון שלי בעיראק, שלושה כדורים מאמ.16 היישר אל החזה״ הוא ממלמל בשקט, מושך את גופיית הספורט הלבנה שלו כלפי מטה, חושף תחבושות לבנות העוטפות את פלג גופו העליון והשרירי.
״ואו, זה בטח לא קל״ אני מלמלת לעברו, יותר לעצמי מאשר לו, אבל הוא שומע אותי, את קולי השקט.
הוא משחרר את הגופייה שתחזור למקומה על גופו המפותח, שרשרת הדיסקית שלו תלויה רפויה על צווארו.
שם פרטי, דרגה, מספר אישי.
״זה לא קל״ הוא לוחש, עיניו מאבדות את קשר המבט איתי, מזוגגות באוויר הפתוח, וחלקים מנשמתו ההרוסה נשמעים ברורים בקולו הגברי.
״כל החברים שלי מתים, חלק טבעו, חלק מתו מכדורים״ הוא ממלמל לעברי, מסדר את הדיסקית שעל צווארו, זה נראה כאילו המתכת הכסופה שורפת על עורו השזוף כשהוא משחק בה.
אין לי מה להגיד, אין לי שום צורה לנחם אותו.
חסר מישהו שינחם אותי, זה לא שחיי הרבה יותר טובים וקלים משלו.
החיים שלי דפוקים מכל כיוון אפשרי.
אני מנסה לחייך לעברו חיוך מנחם, אבל מה שיוצא זה רק קו עקום שמתרחב על פניי ויורד במהירות.
״אני ילווה אותך הביתה״ הוא מחייך אלי, מסתכל על השעון שעל מפרק כף ידו, השעה קרובה לשתיים לפנות בוקר.
״אין צורך״ אני לוחשת לעברו בשקט, מסתובבת לאיטי ומשחזרת את צעדיי על שביל הפארק הארוך.
הוא לא עקב אחרי הפעם, הוא לא קרא בשמי שוב, נעלם כלא היה בדממה שמסביב.

נכנסתי בשקט אל הבית הגדול של סבתא, הכל שקט, הכל דומם.
אני נזהרת עם כל צעד שאני דורכת על רצפת העץ הכהה, שמגפיי השחורות לא יחרקו.
אני עולה אל הקומה השנייה, חוצה את המסדרון הקצר אל חדרי השקט, וסוגרת אחרי את דלת החדר הכהה.
נושמת לרווחה, מסירה מעל רגליי את המגפיים השחורות והעבות.
מסירה מעל גופי את הבגדים העבים, זורקת על גופי פיג׳מה סגלגלה קיצית וקצרה.
רעד חזק חולף בגופי, צמרמורת מטפסת במעלה גבי, הרוח עדיין לא הפסיקה לשרוק בטריסים האפורים והישנים שבחלון.
זחלתי בשקט אל בין מצעי המיטה העבים, מתחת לפוך הגדול, מכסה את ראשי, קוברת את עצמי תחת השמיכות החמות.
עיניי נעצמות לאט לאט, העייפות לבסוף מכריעה, ותוך פחות מכמה דקות קצרות ובודדות אני מוצאת את עצמי נופלת לשינה עמוקה, שלמזלי ריקה מחלומות…
ריקה מסיוטים…