טופי וורוד

"אני אוהבת אותך," נעה, אחותו הקטנה של ערן, אמרה לו בגילוי לב.
"תודה." ערן מלמל והלך לצד השני, מנסה להסתיר כמה דמעות שנקוו בעיניים האפורות שלו.
"ערן, למה הלכת?" הפעוטה בת הארבע מלמלה ואחזה בידו בחוזקה. "אל תלך. אני מפחדת."
"ממה?" הוא ניסה להגניב חיוך לפניו, לא הלך לו כל כך טוב אבל הוא הצליח לעבוד על הקטנה.
"אני מפחדת לבד, הילדים בגן, הם אמרו לי… שיש חיות טורפות." נעה לחצה על ידו של ערן עוד יותר חזק ממקודם, "חיות טורפות זה נורא מפחיד." היא נרעדה רק מהמחשבה על אריה ונמר באמצע הרחוב שלהם.
"אנחנו עוד מעט נגיע הביתה," הוא עודד אותה והוריד את תיקו כדי להושיט לה את הטופי הוורוד שהבטיח לה. "חוץ מזה, אין כאן חיות טורפות."
"באמת אין חיות?" היא העלתה חיוך שובב אבל אז נזכרה שהילדים עבדו עליה, "הם שיקרו לי?"
"אולי," ערן אמר בשקט, "את יודעת מתוקה, לפעמים צריך לשים על אנשים פס ולקפוץ למים."
"מה זאת אומרת?"
"כלום," הוא נאנח וחשב על המילים שפלט, שלא היה צריך לומר זאת.
"את רוצה עוד טופי וורוד?" הוא שאל. "אוי, הם נגמרו."
"אה, טוב, לא נורא!" הקטנטנה התלהבה והצביעה על ביתם ועל הנוף הייחודי; על כיפת השמיים והעננים הצחורים שריחפו ויצרו מראה מיוחד של אווירה שלווה. "תראה, הגענו!"
"יופי," הוא אמר ורץ אל הדלת, פתח אותה ונעל אחריו. אביו בדיוק התחיל לסדר את האוכל על השולחן ואמו שכבה בסלון מאופקת. הם חיכו לבואם של שני ילדיהם, אחד נער בן שלוש עשרה, והשנייה פעוטה בת ארבע.
"תודה רבה שאספת אותה," האם נישקה את ערן במצחו כשהתקרב אלייה. הוא התרחק מעט, "אתה יודע שכואב לי, נתפס לי הגב ואבא הגיע לעזור לי, סליחה על הטרחה."
"זה בסדר," הוא השיב בלי להניד עפעף, הוא רצה כבר להיעלם לחדרו ולנטוש אותם בעוד הם בוהים במורד המדרגות אבל אמו קטעה את רצף מחשבותיו.
"יופי נסיך שלי!" היא נישקה אותו בלחי והוא ניגב את הרוק שהצטבר. שתלך לאחותו כבר, הם אוהבים אותה יותר.
שוב הוא חש את הכעס עולה וגדל מרגע לרגע, הרי אחרי שאמו לא הצליחה ללדת היא נכנעה ולפני כחמש שנים גילתה שהיא בהריון, כל תשומת הלב עברה אל הילדה הקטנה, והמין פרידה בינו לבין הוריו הייתה בגללה, על אף שלא האשים אותה, ואהב את אחותו יותר מכל.
"איכס," הוא מלמל במרירות ועלה לחדר כשהשאיר את הוריו ואחותו למטה. הם לא היו פעורי פה כמו פעמים קודמות. הוא ידע זאת, הם לבטח הפנימו שהוא רץ למחשב כמו תמיד.
הם לא הבינו מה יש לו לחפש שם ברוב שעות היממה, אבל הם לא הטרידו אותו.
הוא בטח סתם היה מתעצבן ואומר להם שהם לא מבינים כלום, אז באותו יום הם התעלמו והמשיכו בשלהם.
הוא נכנס לפייסבוק. על הקיר שלו היו תגובות רבות אחרי התמונה שהעלה, הוא הסתכל על התמונה שוב ובחן אותה בקפידות.
הוא ואחותו במספרה. היא מחזיקה בידה טופי וורוד ומחייכת למצלמה. היה כתוב: 'גם אחותי הקטנה עושה צדק ותורמת שיער לחולי סרטן'. הוא הסתכל על התגובות הרבות שהיו לו לפוסט, והשתדל לא לעקם את אפו למראה התגובות.
הוא הסתכל על אחת מהן, אורי כתבה לו. הילדה שהוא כל כך אהב ושידל את עצמו להתעלם מהאהבה הזאת, כי ידע שאין לו סיכוי איתה.
היא כתבה לו מילים שהדהדו בראשו שוב ושוב, והרגיש נורא ממה שהיא כתבה. 'וואו, ממש אכפת לנו מאחותך הקטנה.'
הלם חלף בו, לרגע הוא היה בטוח שהכל קצת יותר טוב. אבל רק לרגע, זו הייתה אשליה. החיים שלו פשוט בזבל.
דמעות שחורות זלגו לו במורד הפנים, דמעות שחורות, שהחליפו צבע.
היו לו משקפיים ורודים, אבל הם כבר שחורים, אז ככה גם הדמעות שלו. הדמעות שנוטפות עומדות כמו נטיפי קרח ומטפטפות להן על הלפטופ הירקרק של ערן.
הוא סגר את הלפטופ, נשכב במיטתו והתחיל לבכות, העולם נורא, הכל מתקומם נגדו! ורק נגדו. הבחורה שהוא אוהב לא שמה עליו וכל השנאה מצטברת כלפיו, וגם המתח שהוא חש בין הוריו, כאילו חומה מפרידה ביניהם, הוא לא רוצה אותם יותר, הוא לא מרגיש אהדה או אהבה אמיתית.
כל העולם סוגר סביבו ומתהדק לאט לאט. הימים הטובים לא יחזרו, רק ימי אבל, אם בכלל הימים יחזרו שוב.
הוא ניגש לארון, אבל לא לפני שהוא כותב פתק, מצמיד אותו לידיו החשוקות, ומחזיק חזק-חזק, עד הסוף.
הוא לוקח חולצה לבנה וצחה, ועוד אחת, ועוד אחת לבנה עם כתם קטנטן של לכלוך, אולי אותו לכלוך כמו שיש לו בעיניים, אבל זה לא לכלוך, הוא מסרב להאמין שהוא בוכה.
הוא תולה את החולצות, איתו ביחד ומחכה עד אינסוף.
אחותו הקטנה לא מבינה למה הוא מתעכב והולכת לקרוא לו לאכול את הארוחה, כבר כמה דקות שאמא צועקת לו מלמעלה.
"ערני," נעה ממלמלת בביישנות ופותחת את הדלת החורקת.
היא רואה את דמותו הכהה שוכבת על הרצפה, נטולת כל רוח חיים שעוד יכלה להישאר.
היא מסתכלת בפתק הקטן שהוא אוחז, הדמעות שלה מרטיבות אותו אבל עדיין ניתן לראות בבהירות את הציור שהוא צייר. ציור של טופי וורוד וילדה קטנה, תמימה.