אני מצטערת…

אני מצטערת…
זה לא היה בכוונה…
או שכן, אני כבר לא יודעת.
אבל אני מצטערת…
לא רציתי לעשות זאת. לא רציתי לגרום לדבר כה משמעותי… לא רציתי שדבר כזה יקרה. אני מודה שאני האחראית היחידה לאשר קרה לך, אם במודע ואם לא.
אני מקווה שתסלח לי, מכיוון שלא רציתי לעשות זאת.
או שכן, אני כבר לא יודעת.
אני יודעת שכבר אין ביכולתו של איש לעשות דבר, זה כך לנצח. קבעתי את גורלך וקשרתי אותו בגורלי שלי. ואמנם, זהו הדבר האחרון אשר רציתי לעשות… בכל אותם הימים שהכרתי אותך, המחשבה לא עלתה במחשבתי אף לא לרגע בודד.
לא הייתי מצפה שהדבר האחרון אשר תראה יהיה אני. כלומר, לא במצב כזה, כאשר אני רוכנת מעלייך ודמעות מהולות בדם צונחות מפניי אל פנייך, מכתימות אותם באותו צבע הארגמן. והעיניים שלך פקוחות, כמו רואות הכול, בעודן לא רואות דבר.
ואותה המחשבה כבר נעלמה לה, הרחק בעמקי תודעתי המעורפלת. הרגשתי כמו בפעם ההיא שסוממתי, כשהסם המר והמתוק זרם בעורקיי כמו אש בוערת, שורף את הכול… לא משאיר אחריו דבר, בעודי צונחת על הקרקע הקרה והקשה.
דמעות הדם צנחו להן על הקרקע, מכתימות אותה באותו הארגמן אשר הכתים את פנייך דקות לפני-כן. הצער העמוק – אך עם זאת השמחה המרה, עוררו בי תחושות איומות… תחושות שעד לאותו הרגע מעולם לא נחשפתי אליהן.
לא יכולתי להבין את העובדה שאני עשיתי את זה. אני עשיתי את זה. ואיני יודעת אפילו מדוע – מה יצא לי מכך? מה?
חוץ מאבדון. חוץ מהתחושות האלו, אשר לא עזבו את גופי אשר החל להפוך לגופה מהלכת עם הזמן בו לא אכלתי דבר. אני כבר לא אותה אחת שהייתה לפני-כן.
הידרדרתי בכל. ממוצע ציוני מרקיע השחקים שאף כעת לאפס רוטן. נגינתי בכינור ננטשה ואני חושבת כי ייקח לי זמן לחזור למה בה הייתי לפני-כן. ההתחכמויות שלי שככו עם הזמן ונעלמו קליל.
אני יותר לא מחייכת. אני יותר לא צוחקת.
אבל אולי באיזה מקום בתוכי, אני שמחה שעשיתי זאת.
אני מצטערת…
לא רציתי להרוג אותך…
אבל הרגתי.