התקווה האחרונה לחיי- פרק 4

הגעתי היום באיחור לבית הספר, וגם זה אחרי מיליון פעמים שהתחננתי בפני אימא שאני לא מרגישה טוב ושלא תשלח אותי לבית הספר.
הגעתי ארבע דקות אחרי הצלצול לשיעור הראשון. אלעד כבר ישב במקומו ותיקו מונח על כיסאי. כשראה אותי נכנסת לכיתה הוא חייך והוריד את הילקוט במהרה. התעלמתי ממנו והתיישבתי. לאורך כל השיעור הוא ניסה להעביר לי פתקים, אך לא קראתי אותם. לא עינינו אותי התירוצים שלו. הוא הבריז לי. הוא השפיל אותי מול כולם. הוא גרם לי לתקוות שווא.
כשהסתיים גם השיעור השני, נשארתי בכיתה ואכלתי בנחת את הכריך שאימא הכינה לי בבוקר. הוא לא היה טעים. כריך מלחם מלא עם גבינה צהובה. אלעד ישב במקומו בראש מושפל ושתק.
"אני מבין למה את כועסת עלי. באמת שכן"
"אני לא כועסת, אני פשוט מאוכזבת ממך. ופגועה, כן, אני גם מאוד פגועה" אמרתי והשפלתי את ראשי אל הרצפה כמוהו.
"את מבינה, היה לי משהו… עם המשפחה… ולא יכולתי להגיע, אבל לא היה לי את המספר שלך" אמר.
"כן יש לך את המספר שלי. כשהתקשרתי אליך הוא בטוח נשמר לך בהיסטוריה של השיחות!" עניתי בכעס.
"טוב נכון. אז אולי כן היה לי את המספר שלך. פשוט ש… לא יכול לומר לך. את לא תביני"
"אני לא אבין אלעד? אני?! אני שפכתי מולך את כל ליבי ואתה אומר לי שאני לא אבין? לפחות תנסה לגרום לי להבין. לפחות אני אנסה" אמרתי בשקט. שתיקה מביכה פרצה לה ושמתי לב שאלעד בוכה.
"אני… אני לא יכול, להגיד לך. זה… זה לא שאני לא רוצה, אני לא מסוגל" אמר בגמגום ובקול חנוק".
"מה שתגיד. כשתהיה מוכן ספר לי" אמרתי ויצאתי מהכיתה.
השעה הייתה 14:50. הייתי בדרכי הביתה בזמן שהטלפון שלי צלצל. זה היה אלעד.
"הלו?" עניתי.
"אני מוכן" הוא ענה.
"מוכן למה?" שאלתי.
"מוכן לגלות לך מה קורה איתי. בואי לפארק עוד 10 דקות ואני אסביר לך" אמר.
"אתה לא תבריז לי הפעם?" שאלתי בחוסר ספק.
"אני לא אבריז לך יותר לעולם" אמר.
הגעתי לפארק באיחור של שתי דקות. אלעד כבר היה שם. הוא ישב על אותו ספסל שישבתי בו אתמול וחיכיתי לו. האירוניה.
"היי" אמרתי והתיישבתי לידו.
"היי" הוא ענה.
"אז מה קורה? כאילו, מה הסיפור?" שאלתי.
"טוב, אני לא יודע איך להגיד את זה אז אני פשוט אומר. לא הגענו לכאן סתם מארצות הברית. הגענו לכאן כדי להתחיל דרך חדשה, במקום חדש. אחותי, לוטם ז"ל, התאבדה לפני חודש. אף אחד לא ידע מה עבר עליה. אף אחד לא יודע למה. הדבר היחיד שהיא השאירה לנו היא הריקנות והשקט, שאחרי העזיבה. אני, אני מתגעגע אליה. ואת נוגה? את מאוד מזכירה לי אותה, אבל בצורה טובה. אל תדאגי.
עיני היו רטובות. לא רציתי להגיב לסיפור. רציתי לשתוק ושהרוח תמשיך ללטף אותי ולהרגיע אותי. שהכל בסדר. שלאלעד מעולם לא הייתה באמת אחות ושהוא המציא הכל. שאני לא דומה לה ושכלום לא קרה. אבל לא שתקתי.
"אלעד" אמרתי בבכי.
"אני כל כך מצטערת. לא ידעתי. אני בטוחה שהיא הייתה מדהימה. היא נשמעת כזאת" אמרתי וחיבקתי אותו. חיבוק ארוך במיוחד.
"אתמול היה בדיוק חודש להתאבדות שלה. בגלל זה לא הגעתי. סליחה" הוא אמר."
"אני סולחת לך. אני מקווה גם שאתה סולח לי שהתעצבנתי עליך ככה. אם תרצה אני יכולה לעשות לך סיור בעי ר ביום אחר" אמרתי בחיוך.
"ברור. אולי עכשיו?" שאל.
"בוא" אמרתי ולקחתי את ידו. לאן אשר הרגליים ייקחו אותנו.