איש על גבעה

במעלה הגבעה, על יד העצים יושב איש זקן. זקן, אך בכל זאת די מרשים. זקנו ארוך ולבן, ועיניו כבר אפורות, משקפיו על אפו וכובעו על ראשו. האיש יושב עם רגל על רגל ומקטרת ישנה בפיו, והוא מעלה זיכרונות ישנים על מה שתמיד רצה להיות, על מה שתמיד קיווה להיות, אך לעולם לא השיג.
הוא זכר איך כשהיה יד קטן היה צועד ובגאווה אומר לכולם: "אני אהיה גיטריסט!", וכשגדל מעט אך בכלל לא הרבה החליט שיהיה ספר. וכך כל שנה החליף לו חלום, רצה להיות טייס, חייל, גיבור על, ומי יודע מה עוד. ואז כשהיה כבר כמעט בן 18 הכריז בגאווה לאביו: "אני רוצה להיות סופר".
והאיש הזקן זכר איך אביו החל פתאום לצחוק, לצחוק צחוק מתגלגל עד שהתחיל כבר לבכות. והוא בתור נער בכלל לא הבין, 'למה זה מצחיק? הרי אני רציני!' חשב לעצמו, ועכשיו הוא מבין את טיפשותו הילדותית, אביו כבר הבין מזמן שחלום הוא רק אכזבה נוראית.
ואז החל אישנו הזקן להיזכר, איך בתור סטודנט באוניברסיטה ברבר, איך היה כולו זקוף, חצוף ומעט יהיר, איך הרגיש כאילו הוא לחלוטין אדיר. אבל הרגשה זו נעלמה לפני שנים כה רבות, עכשיו הוא איש זקן מלא חרטות. הוא כבר לא זקוף, חצוף או יהיר, הוא סתם איש בתור איש שמחכה לשנתו.
הלילה יורד על הגבעה הקטנה, והעצים הופכים לצללים מאיימים, אך האיש עוד יושב לו ועוצם את עיניו ונזכר במדלין.
או מדלין הייתה לו עולם ומלואו, השמש בתוך כל יום סוער. היא הייתה טיפת גשם באמצע מדבר, והיחידה שגרמה לו לזמר. למדלין היה שיער כמו להבה, ועיניים שבהקו כמו הדשא, אף קטן שתמיד נראה לו שובב והבעה של ציפור מעופפת. מדלין הייתה נשמה חופשיה ולצערו רק עכשיו הוא מבין, כמה הוא טיפש, ממש איזה כסיל שנתן לה לחמוק מידיו.
הימים עוברים על הגבעה, העצים משירים עליהם, והאיש הזקן מתוסכל מתמיד פשוט יושב ומסתכל. סביב הגבעה צמחו הערים, מלאות חיים לעומתו. הוא ראה בתים, גורדי שחקים, זקנים וילדים ושאל, את עצמו מה יש לו?
הגבעה נעלמה, העצים נכרתו והאיש כבר מזמן נעלם. אבל על פרח קטן, באמצע הגבעה שכבר לא שם מתחילה התחלה חדשה.