את חידה לא פתורה, גם לא לעצמך- פרק 5.

נקודת מבט של תבל.
הלכתי לחדר בעצבים.
יופי, עכשיו אני צריכה להישאר בשבת עם הפרא אדם הזה.
נכנסתי לחדר בטריקת דלת וכתוצאה מכך אסיף קפצה מהמקום בבהלה.
"מה קרה?" היא שאלה.
"אמרת שהוא יתן לי לשבת בדשא ולהירגע!!" צעקתי עליה.
"הוא נתן לך לשבת על האספלט ולהירגע?" היא שאלה ללא הבנה.
"הוא משאיר אותי שבת!!" צעקתי.
"בחיים הלל לא השאיר שבת, בטח ממש עצבנתם אותו" אסיף צחקה.
"זה לא מצחיק!! אני עכשיו צריכה להיתקע שבת שלמה בפנימייה מחורבת עם ילד שאני לא סובלת! זה נשמע לך כיף?" צעקתי.
"שמעי, כל אחת הייתה חולמת להישאר שבת עם אריאל זוארץ" היא חייכה.
"התייאשתי ממך" גלגלתי עיניים ויצאתי לחדר ספרות. יש היום מבחן.
נכנסתי לכיתה, הלל נעץ בי מבט ומיהרתי לשבת במקום שלי בשקט.
כל המבחן לא הייתי מרוכזת בכלל, הייתי עסוקה בלחשוב איך היום כולם יוצאים הביתה ורואים את המשפחות שלהם. עזבו את זה שההורים שלי אפילו לא התקשרו לשאול לשלומי. היחידה שהתגעגעתי לראות אותה זאת רוזי.
התגעגעתי לבישולים המרוקאיים שלה, לזה שהיא מנקה לי את החדר ומטהרת אותו בריח הלבנדר שאני אוהבת.
נזכרתי בכל זה ודמעה זלגה לי במורד הלחי.
"תבל הכל בסדר?" הלל בא לשולחן שלי ושאל. הנהנתי וניגבתי מהר את הדמעות.
"לכי תשטפי פנים" הוא ליטף לי את השיער.
יצאתי במהירות מהכיתה ורצתי לכיוון השירותים.
שטפתי את הפנים וחזרתי למבחן.

אחרי המבחן ישבתי בחדר שלי, כולם התחילו להתארגן לשבת ורק אני כמו סתומה יושבת ורואה טלוויזיה.
"תבל, מחר אני חוזרת ואני רוצה לשמוע חוויות על השבת המטורפת שהייתה לך עם אדון זוארץ" אסיף התיישבה על המיטה שלי וחייכה.
"ושאת חוזרת אני רוצה לשמוע על כל הסינונים שלך לשיחות של ליאב" צחקתי.
"סגור" היא צחקה וחיבקה אותי.
ליוויתי אותה לתחנת האוטובוס.
"ביי אסיפי, תהני" צעקתי לה כשהיא עלתה על האוטובוס.
היא נופפה לי לשלום כאילו אני לא הולכת לפגוש אותה עוד מאה שנה.
חזרתי לפנימייה, רק אני ואריאל פה. נו בטח אחרי שבועיים בלי בית, מי יפספס הזדמנות לפגוש את אמא?!

נקודת מבט של אריאל.
הערב הגיע, התלבשתי חגיגי כדי לרדת לקידוש שמתנהל בפנימייה.
ירדתי לחדר האוכל, היו שם כמה ילדים שנשארו כמו בכל שבוע. הדלת נפתחה.
תבל נכנסה, לבושה בשמלה לבנה של שבת וצמה ארוכה.
היא הייתה עטופה בריח וניל משכר.
"הריר שלך נוזל אחי" איזה ילד אמר כשם לב שאני בוהה בה.
"סתום את הפה" אמרתי לו.
התחלנו לאכול, עזבו לאכול, התחלנו לטרוף כמו חיות!
אחרי הארוחה יצאתי החוצה והתיישבתי על הדשא.
גם תבל הייתה שם. קמתי והלכתי לשבת לידה.
היא בכתה קצת. הסתכלה על הירח וירדו לה דמעות.
הסטתי לה את השיער מאחורי האוזן. היא הסתכלה עליי לשנייה ואחרי זה חזרה להסתכל על נקודה לא ברורה.
"מה קרה?" שאלתי.
"שום דבר" היא ענתה.
"נו תבל תפסיקי להיות ילדה עקשנית בסך הכל שאלתי מה קרה" נאנחתי.
"אני מתגעגעת אליהם" היא אמרה.
"להורים שלך?" שאלתי והיא הנהנה.
"והכי קטע זה שהם אפילו לא התקשרו לשאול מה איתי" היא בכתה חזק יותר. הצמדתי אותה אליי בחיבוק.
"אז הם לא שווים את הגעגוע שלך" אמרתי לה.
"אוף, אני ילדה כישלון" היא נאנחה בבכי.
"מה כישלון?! תסתכלי על עצמך. את מושלמת" אמרתי לה. היא הסתכלה עליי וחייכה."ביקום מקביל אולי" היא צחקה.
"תראי איזה יפה את, את מנגנת בפסנתר, את חכמה, מה עוד את רוצה?" שאלתי.
"אני כישלון בפסנטר, אני ממש לא חכמה" היא אמרה.
"תבל את חייבת להתחיל להאמין בעצמך כי אם לא תאמיני בעצמך אף אחד לא יאמין בך" אמרתי והיא לא ענתה. הסתכלתי על הפנים שלה וראיתי שהיא נרדמה.
נאנחתי והרמתי אותה לחדר שלה. קלה כמו נוצה ורועשת ומסוכנת כמו סופת הוריקן.
כשהנחתי אותה על המיטה שלה הלכתי גם לחדר שלי ונרדמתי.

בוקר.
נקודת מבט של תבל.
קמתי בבוקר, בוקר שני שלי בפנימיית עלומים.
גם היום לא היה תור ארוך בשירותים.
אחרי שסיימתי את ארגוני הבוקר שלי התלבשתי בחצאית קצרה כזאת בצבע שחור וחולצה לבנה. היה יום נעים בחוץ אז חשבתי לנצל את זה.
נעלתי נעלי ואנס ויצאתי החוצה לרחבה.
הייתי שמחה לשמוע שירים בפלאפון אבל הלל החרים לנו בנוסף את הטלפונים.
"מרגישה יותר טוב מאתמול?" אריאל בא מאחורי ושאל.
"כן, תודה" חייכתי אליו. הוא יצא אחלה של בן אדם אתמול.
הוא התיישב לידי על הדשא.
"מה דעתך על מרתון דמקה?" הוא שאל ושקשק בקוביות.
"מי משחק היום דמקה?" צחקתי.
"אז… בואי סתם נדבר כדי להכיר אחד את השני" הוא צחק.
"אני מכירה אותך. קוראים לך אריאל זוארץ ואתה חופר" חייכתי.
"ומישהי בשם תבל ממן תקעה לי קוטג בפרצוף" הוא חייך ואני צחקתי.
"טוב בסדר, אבל בלי יותר מדי פרטים" אמרתי.
"טוב.. איך קוראים לך?" אריאל שאל.
"וואלה אריאל?" הרמתי גבה.
"נו כבר" הוא אמר.
"תבל ממן" אמרתי.
"מה את אוהבת לעשות בשעות הפנאי שלך?" הוא שאל.
"חוץ מלזרוק קוטג על אנשים" הוא הוסיף וצחק.
"סתום. אני אוהבת לרקוד, בקטנה כזה לא משהו רציני" אמרתי.
"ואתה?" שאלתי
"אני אוהב לשחק כדורגל" הוא אמר.
"מי האישיות שאת הכי מעריצה?" הוא שאל.
"מרילין מונרו" חייכתי.
"באמת? למה?" הוא שאל.
"היא מדהימה בעיניי" אמרתי.
"אוקי.." הוא צחק.
"ואצלך?" שאלתי.
"אה.. משה פרץ" הוא צחק וגירד בראש.
"משה פרץ?" צחקתי.
"כן נו הוא מוכשר רצח" הוא אמר.
המשכנו לדבר ככה עד שהערב הגיע.
כולם כבר התחילו לחזור לפנימייה.
"השיחה הזאת? מה שהיה בינינו בשבת הזאת? תשכח מזה" אמרתי לאריאל והתקדמתי למועדונית.

נקודת מבט של אריאל.
היא רצינית?!
כל השבת אנחנו מעבירים בשיחות נפש ובסוף היא אומרת לי לשכוח מזה?!
"אחי התגעגעתי" ליאב בא וחיבק אותי.
"אה יזבל איך היה בבית?" שאלתי.
"זוועת עולם, צעקו על כמה שאני כישלון ואני אפס. ברגיל" ליאב צחק ומשך בכתפיים.
נכנסנו לחדר אסיפות, יעני המועדונית.
הלל נראה עצבני רצח.
כולם ישבו בשקט.
"טוב אז קודם כל אני מזועזע מהמבחנים בספרות" הוא התחיל להגיד בעצבים.
"אנחנו למדנו את כל החומר הזה ושלטתם בו יפה מאוד, מה קרה?" הוא שאל.
"הלל נו זה היה מבחן קשה" ליאב אמר.
"ליאב, מזל שאת השם שלך כתבת נכון לפחות" הלל צעק עליו.
"איזה נכון איזה? העתקתי מאריאל" הוא צחק וכולם צחקו אחריו.
הלל צחק כי בתכלס אין על ליאב.
"טוב בכל מקרה, אני לא יודע למה מגיע לכם, אבל המנהלת החליטה שאתם יוצאים לתחרות הפנימיות הארצית" הלל אמר.
"איזה תחרות?" שאלתי.
"יהיו שם תחרויות מסוג לחימה, כדורגל וריקוד. מחר תהיה הכנה לתחרות הזאת. אה ודבר אחרון, אין לריב עם ילדים מפנימיות אחרות" הלל אמר והסתכל עלי ועל ליאב.
"במיוחד אתם ליאב ואריאל" הוא אמר וצחקנו.
"אנחנו? חס וחלילה אנחנו שוחרי שלום" ליאב אמר ושם יד על הלב.
"כן כן שמענו ליאב. משוחררים" הלל אמר וצחק.