מפחדת לומר בקול- פרק שמיני!!

מפחדת לומר בקול- פרק שמיני

"מה?!" צעקה נפלטה מפי הפעור.
שוב תמונה שלי אבל לא שלי, מה עובר עליי?
"זה בסדר…פשוט היית צריכה להגיד לי," אמרה פיגי במבט מאוכזב.
"אבל פיגי…זאת לא אני!!" צעקתי בהיסטריה מתרוצצת במעגלים מסביב בחדרי.
"בסדר…" ענתה כאילו לא מאמינה לי. אני שונאת כשלא מאמינים לי.
"באמת!! זאת לא אני…למה שאני אנשק את וויל?" שאלתי את האוויר החמים מסביבי.
רוח נשבה מהחלון הפתוח, העיפה את שיערי על פניי וגרמה לי לרצות לגזור את הפוני שנדבק לעיניי.
"אני פשוט מרושעת…אין, אני שטן. אסור לנשק את החבר הכי טוב שלך!" צרחתי בכל כוחי.
מאשימה בכעס, אבל את מי?
"תירגעי לבנדר…לא קרה שום דבר, זה קורה." ניסתה לעודד את רוחי.
"ואני לא מבינה למה את מפחדת להודות באמת…" הוסיפה.
"אני לא מפחדת ולא נעליים!!" עניתי לה בכעס. איך היא מעזה?
"זה נורמלי שחברים הכי טובים מתאהבים…את פשוט צריכה ללמוד לא להכחיש את מה שאת מרגישה," ניסתה לרמוז לי בנעימות כי אני מרגישה אל וויל משהו. אני מרגישה?
"לא!!" התמוטטתי על הריצפה, "את לא מבינה! זאת לא אני…וזאת לא הפעם הראשונה…" מלמלתי במהירות כך שאני כמעט בטוחה שפיגי לא הצליחה לעקוב אחר דבריי.
"לבנדר…" שמעתי את קולה, אבל אני? מתעסקת בשלי.
"מי זאת היצורה הזאת? נמאס לי כבר!! אני אמצא אותה…נשבעת," הכעס גער בי, מישהו משחק איתי.
"לבנדר…" ניסתה להשחיל מילה.
"מה?!" צרחתי עליה בחוסר התחשבות.
"וויל מתקשר אלייך!!" צעקה עליי בחזרה.
"מה? על תעני לו…" פקדתי עליה, הוא בטח רוצה תשובות, ומהר.
"אבל את לא יכולה לסנן אותו…" ניסתה לשכנע.
"אבל פיגי!! הוא מחפש תשובות שאין לי!! אני לא נישקתי אותו בכלל…" אמרתי בייאוש. קולי כבר הפך לצרוד מרוב הצרחות.
"מה קורה שם למעלה?!" צעקה אמי מהקומה הראשונה.
"כלום!!" צרחתי בחזרה וחזרתי להביט בפיגי. היא ישבה על המיטה, בישיבה מזרחית, שיערה משוך לאחור וידה מחזיקה בפלאפון הרוטט.
"תעזבי אותו…" ציוויתי עליה. הפלאפון שלי, החלטה שלי.
"אני לא יודעת מה עובר עלייך…אני הולכת וכשתרצי לדבר בלי צעקות, את יודעת איפה למצוא אותי." הזעיפה בי מבט ולפני שיצאה מהחדר אמרה , "אני גם חושבת שאת צריכה לדבר עם וויל…לא את, כן את. הוא המבולבל פה, חשבת על הרגשות שלו?" זרקה את דבריה לאוויר וטרקה את דלת חדרי.
דממה ושקט, אך בכל זאת סערה ומהומה, בתוכי.
החלטתי לקום מהריצפה, להפסיק להתלונן ולבכות ולעשות משהו עם ההשערות שלי.
כמו המשפט, "פחות לדבר ויותר לעשות."
אבל מה אני יכולה לעשות?
עד עכשיו יש לי רק מקרים אשר מטרתם למשוך את תשומת לבי.
יופי יצור, הצלחת. אני שמה לב.
עכשיו מה?
איזה עוד רמזים יש לי?
ואז זה הכה בי.
המשפט.
המשפט אשר אמרו שתי התאומות.
'הביטי בראי, תלמדי את העבר, תודי בחיים לאלוהים ופתחי את השער למתים'.
התחלתי לנסות לפענח את המשפט. 'הביטי במראה'.
מה יכולה להיות המשמעות?
רצתי אל עבר המראה בחדר האמבטיה, מתבוננת בי, נערה עם שיער נחושת ארוך וחלק, עיניים ירוקות גדולות ובוהקות, שפתיים עדינות כעלי כותרת, מעט נמשים, גבות שזקוקות דחוף לניקוי.
נו ו-?
אני רואה אותי.
רגע…אותה גם ראיתי בכל התמונות, בשוד ובנשיקה עם וויל. זאת הייתי אני, אבל איך?
אני עדיין לא בטוחה אך אני משערת כי יש עוד אחת כמוני, נראה לי.
נגיד ואני צודקת, מה השלב הבא?
'תלמדי את העבר'
איזה עבר?
אני צריכה לשאול את אמא בשביל לדעת את העבר.
יצאתי נסערת מתוך חדר האמבטיה וירדתי בזריזות במדרגות הבית, אל עבר אמי.
"אמא." לחשתי, קולי חיפש את קולה.
"תספרי לי משהו על העבר." ביקשתי בפתאומיות, מוצאת אותה מורחת שוקולד על פרוסת לחם.
"כמו מה?" ציחקקה.
"לא יודעת, משהו," ניסיתי. היא חייבת לדעת, התאומות הדריכו אותי לפה, אליה.
"יש לך הרבה עבר. את צריכה להגיד לי במה להתמקד…" דיברה בפה פתוח.
"רק שתדעי לך…השוקולד הזה, ממש טעים." הרימה את אגדולה כסימן לשלמות הטעם שהיא טועמת בפיה.
"אוף!!" פלטתי בייאוש.
"אממ…רגע אני אחשוב," מילמלתי לעצמי והתיישבתי על השיש במטבח.
שיש אדום עם נצנצים עדינים, כל נצנץ התחבר לנצנץ אחר.
לכל נצנץ היה את התאום שלו, שזהה לו, בהכל.
תאום.
"עבר שקשור לתאומות." אמרתי לפתע, כאילו משום מקום, מוחי החליט במקומי.
אני חושבת שעליתי על משהו כי מבטה שלי אמא נפל על הריצפה, מבט מחפש, מבט אומלל.
"מה קרה?" שאלתי.
"למה את רוצה לדעת?" החזירה לי בשאלה.
"למה זה כל כך חשוב למה?" עניתי והמשכתי להתבונן בה, סוקרת כל מבט שלה.
"למה חשבת על זה פתאום? מי הכניס לך את השטויות האלה?" שאלה ומבטה היה מלא בזעם אך עם מעט מאוד כאב.
"תספרי לי בבקשה." ביקשתי בהרס דו שיח בשאלות שניהלו כרגע.
"אני לא יכולה לדבר עכשיו, אני ממהרת לעבודה. אבל אם את רוצה…לכי לחדר עבודה של אבא, יש שם ארגז למעלה, רשום עליו 'לבנדר לידה'. אם זה מה שאת רוצה…" הביטה בי מבט אחרון של תקווה ויצאה מהמטבח, סוגרת אחריה את דלת הבית, משאירה אותי לבדי.
האם אני אגלה סוף סוף מה רודף אותי?