אחותי המתה

דניאל היה עם חבריו. הם ישבו על המדרכה ברחוב שלו ושתו בירה.
כבר היה חצות, דניאל הרגיש מעט עייפות וסחרחורת ושקל אם לחזור לביתו ולנוח.
הוא הבחין בבחורה מוכרת, עוברת על פניהם כשהיא מעיפה בו מבט קצר.
הוא מיד ידע מי זאת.
היא לא השתנתה בכלל, השיער הארוך והמתולתל היה מפוזר כהרגלו, העור הבהיר שלה זרח.
אף אחד מחבריו של דניאל לא שמו לב להבעה המזועזעת על פניו. אף אחד לא שם לב שהיא היתה שם.
הם לא זוכרים אותה? הם לא ראו אותה כשבאו לבקר אותו? אחדים מהם אפילו חייכו וקרצו לה, כשחשבו שהוא לא מבחין.
הגעגועים אליה התחזקו, הוא זכר איך כשהיו קטנים, הוא תמיד חיכה שנרדמה, וצייר על פניה בטושים. ואיך בבוקר, כשגילתה את מעשיו, צרחה בבהלה כל פעם מחדש. כאות נקמה נהגה לקחת את המכוניות הקטנות, שאהב לשחק איתן והחביאה לו אותן.
׳לא אגלה לך איפה הן לעולם׳ היא צחקה ורצה להתחבא ממנו.
הזיכרון גרם לדניאל לחייך, אחותו האהובה, מאז ומעולם היה בניהם קשר מדהים. הם תמיד היו ביחד.
הנערה הלכה והתרחקה.
דניאל היה משוכנע שהיא אמיתית, הוא ידע שהיא מתה.
זה לא מנע ממנו לקוות.
הוא פנה לאחד מחבריו, שנראה פיקח יותר מכולם, ״אתה רואה אותה?״ הוא שאל אותו.
חברו קימט את מצחו, ״את מי?״
״את אחותי,״דניאל חייך אליו חיוך מאושר. היא סוף סוף חזרה!
אך החבר הביט בו מוזר מאוד וענה בשקט, ״דניאל, אחותך מתה,״
דניאל קם והתחיל בכיוון שאליו הלכה הנערה.
הוא שמע את חבריו קוראים לו מאחוריו. הוא התעלם. היא לא מתה.
זה לא יכול להיות, הוא ראה אותה!
הוא עבר שתי רחובות ו נכנס לבית הקברות והלך לעבר הקבר של אחותו, הוא ידע את המיקום בעל-פה.
ככל שהתקרב, הרגיש את ליבו דופק. אחותו עמדה ורכנה לעבר הקבר. הקבר שלה.
הוא התקרב באיטיות. היא הביטה בו וחייכה אליו.
״דניאל״ הקול שלה היה שקט ומדהים.
היא קמה והתקרבה אליו.
הוא מחייך אל אחותו, וכורך את זרועתיו סביבה.
״התגעגעתי אלייך, אחותי״