עייני השטן המהפנטות פרק 17-עיר האתמול חלק א'-

-אנג'ל-

-"לא אין לה דופק..!".השבתי למייקל בבהלה,הייתי כל כך מטומטמת,למה לא בדקתי לה את הדופק לפניי זה?!,ומי יודע כמה זמן לא היה לה דופק,אני לא ידעתי מה לעשות.
"אמ..תקרא מהר לכולם!!,דחוף!".צעקתי ומייקל נבהל ממני קצת, ורץ במהירות לקרוא לכולם לאוהל שאני וליסה שכנו בו."מה!!!!!!!?".נשמע צעקה מבחוץ, וצעידות של ריצה הרעידו את האדמה,ומי נכנסה ראשונה לאוהל?,זו הייתה ווילו,וכולם אחריה,במהירות צ'ארלס ניגש לליסה.
"ליסה,ליסה!".הוא צעק לעברה,והתחיל לבכות,כמובן שאף אחד לא היה במצב של לאבד מישהו,או עוד מישהו כמו צ'ארלס,הוא ניער את כתפיה,לא הבנתי איך זה עזר כל כך,והוא התחיל לעשות לה הנשמה.היה שקט ודממה נוראית,כולנו ציפינו שליסה תתעורר,פחדתי שהיא לא,ואחרי הכל זאת תיהיה אשמתי.עברה דקה,דקותיים,שלוש ,ארבע וכלום ליסה לא התעוררה.צ'ארלס הפסיק ונאנח,והסתכל על ליסה בפניו המאוכזבות,הוא לא רצה לוותר בשבילה ואנחנו פשוט הסתכלנו על ליסה בתמימות,מה עכשיו עושים? אני בטוחה שכולם שאלו זאת בליבם,והתחלנו לבכות,זהו ,כנראה שליסה מתה….
אך לפתע,ליסה,קמה במהירות,כאילו קמה מסיוט מתנשפת ומתנשפת,ואנחנו הסתכלנו עלייה בעיינים פעורות,זומבית לפנינו! היא קמה לחיים!!,זהו היה נס.הנחנו לה לרגע קט,לפני שהתנפלנו עלייה מרוב שמחה. "ליסה!!".קראה בשמחה ווילו ומחצה אותה בחיבוק הכי גדול שראיתי מימיי,ליסה צחקה,כנראה שגם היא לא הבינה מה קרה לווילו."זו הייתה הרוח הזו שוב,ראיתי אותה!!".אמרה ליסה מתנשפת."שוב הרוח הזו?,מה היא רוצה ממך שוב?".שאל אותה צ'ארלס בהסתקרנות."היא צעקה עליי ואמרה שלא באתי השבוע שעבר לנאט ואיחרתי את המועד"."איזה מועד?של מה??".שאלה אליס."לא יודעת,אני חושבת שאנחנו צריכים להתחיל לחפש אותו שוב".אף אחד לא רצה להמשיך,אך זה היה ברור מידי שליסה לא תוותר לנאט."בסדר,אבל קודם נלך לישון ,ונירגע קצת,ובבוקר ניצא..".אמר צ'ארלס והמשיך:"כולם בחזרה לאוהלים שלהם,וברוכה חזרה- ליסה".פקד עלינו, וחייך אל ליסה.ובבוקר התחיל לקרות הדבר המוזר,כמובן שקמנו,והתארגנו אספנו את האוהלים והיינו מוכנים לתזוזה,אך באופק היער ראינו עיר משונה,-ליסה ראתה אותה ראשונה." בואו נחפש שם".ליסה הצביעה על העיר שבאופק.והתחלנו ללכת,הירידה התלולה שהלכנו בה הקלה עלינו והגענו לעיר הזו במהירות.
"הלו..הלו…הלו".העיר הייתה שקטה וקולו של ג'ון נשמע בהד,לא היה בה אדם,כזאת דממה לא שמעתי בחיי."מה זה?,למה אין כאן אף אחד?".שאלה ווילו."אני חושב שזו עיר רפאים".השיב צ'ארלס.הכול היה שומם,אך ריחות טובים באו ממקום כלשהו."גם אתם מריחים את זה?".שאלה אליס."כן…אוכל!".התחלנו להסתובב בעיר ולחפש משהו להכניס לבטן..
"היי,חבר'ה..יש כאן מסעדה!".כולנו רצנו לכיוון קולו של מייקל,וראינו אותו יושב בשולחן מלא כל טוב עם בובי.פסטות,פיצות,פשטידות,חביתיות,מרקים,עופות מן התנור,עוגות,פנקייק ועוד מלא אוכל היה מפוזר בכל השולחנות,ובמסעדה לא היה אף אחד מלבדינו!,אך זה מה שגרם לי לחשוד במקום…..