ירח חסר כוונה

בימים בהירים ונוחים לרחצה כמו אלו היה החוף הומה אדם, אבל באותו היום, באופן משונה, החוף היה ריק מאנשים מלבד שנינו.
היא ניסתה להתיישב ושמלת המשי הצחורה שלה התבדרה באוויר ונרגעה לאיטה עד שהיא כיווצה את רגליה והתיישבה סופית.
השמש הזהובה נעלמה כליל אחרי שקיעה סגולה מהולה בצבעי כחול.
הרוח כיוונה את משבה אל שיערה הלבן והוא התנופף וחדל לאחר דקות אחדות.
עיניה האפורות-תכולות בחנו אותי בחדות. הן היו כה קסומות.
היא ליפפה את שיערה המבריק ונשאה עיניים לשמיים הכחולים, הריקים מכוכבים כסופים בשעה מאוחרת זו, הירח התפוגג לאט, כאילו לא עמד ברקיע כל שנותיו.
היא מלמלה כמה מילים קצרות לעצמה והביטה בי שוב.
רציתי לשאול אותה מה היא עושה כאן, אבל המילים לא הסכימו לצאת, כאילו הזמן עצר. נשארנו בעולם קר, אבל היה קצת עידוד בנוכחות שלה.
לא הכרתי אותה, אבל היא הייתה מאוד מוכרת, הכל הרגיש כל כך טוב ומתואם, הכל היה מושלם. על אף שהיה מוזר מעט.
היא חייכה אליי, פשוט בהתה בי, לא גזלה ממני את מבטה הרך, היא משכה את הזמן.
היא הייתה קצת קפואה, הלב שלה היה חמים, אני יודע, לפי האווירה שנעמה כל כך לשנינו.
"היי," הצלחתי לפלוט מילה. היא לא ענתה.
"שלום," ענתה לאחר זמן ממושך והפנתה את עיניה העצובות מטה.
"מי את?" שאלתי. היא נראתה כמו מלאכית.
"בקרוב תגלה," היא חייכה חיוך חסר משמעות.
"אבל מה את…" ניסיתי לומר, המילים לא יצאו מפי, היא קטעה אותי כשטופפה ברגליה על החול החם.
"להתראות, ילד." היא אמרה, על אף שלא הייתי ילד והיא הייתה נראית באותו גיל כמוני.
"חכי רגע, תעני לי, רק לשנייה," מלמלתי בחוסר הבנה. "את יכולה להישאר?"
היא לא השיבה, היא פשוט אבדה בין השמיים לארץ ולא ראיתי אותה יותר.
הסתכלתי שוב על השמיים, הירח חזר והכוכבים שמסביבו נצצו בחדווה. עכשיו הבנתי מאיפה אני מכיר אותה.