Alice in the land of reality – פרק 1 חלק א'

היא רצה. רצה כאילו אין מחר.
היא לא טרחה לשים לב לאדמה שנעליה עקרו ועפה אחורה. היא פשוט רצה, מתעלמת מהעובדה ששמלתה לחה – ספק זיעה, ספק גשם וספק הלחות ביער – ומלאה באדמה ו…חומר אדום. השכבות הלבנות שבצבצו מתחת לבד הכחול הדק שכיסה את החלק התחתון של שמלתה היו קרועות ומרופטות מרוב ריצה, וגרביה – שהיו כנראה פעם לבנות – היו כבר חומות לחלוטין מאדמה.
היא הרגישה כאילו רצה כבר שעות, אבל העייפות לא הציקה לה אפילו קצת – למרות שלא הייתה אדם אתלטי מעולם. אבל היא הייתה חייבת לרוץ. חייבת. גם אם זה תלוי בחייה. היא נעצרה בבת אחת, מביטה בדלת הקטנה והירוקה שהתאימה לגודלה במדויק. . אליס לא חשבה הרבה, היא פשוט עברה דרך הדלת הקטנה. לפתע שמעה קול, הד שהדהד בכל החלל השחור שהיה סביבה. "לא אמרתי לך כבר לא לעבור בדלתות קטנות, אליס?" הקול נשמע, קול של נער, חלק וצעיר למדי אך גם נשמע… מלא בסודות, הוא גרם לה לתחושה משונה שאליה לא היה לה הסבר, אך היא התפשטה במהירות מקצה ראשה ועד רגליה כמו גלים בים סוער ואחריו היה גיחוך קל. אליס הביטה סביבה, מפנה את ראשה לכל הכיוונים בחיפוש אחר האיש שהוציא את הקול. כשהיא הפנתה את מבטה קדימה, היא ראתה שולחן ארוך בצבע חום ועליו כוסות תה וצלחות שנראו עתיקות ומלכותיות, מערכות יקרות, מלאות בעוגות קטנות ומקושטות ודברי מאפה (שהיא יכלה להישבע שרובם היו ממקור בריטי והיא אף זיהתה חלק הודות למגזיני בישול שהונחנו בצורה פראית בביתה כמו סקונס).
"ברוכה השבה, אליס." דמות הופיעה מולה, דמות של נער, קולו היה עמוק יותר מהקול הקודם. היא הביטה בו, בוחנת אותו מכף רגל ועד ראש. עיניו ושערו הוסתרו על ידי כובע המגבעת הסגול בעל הסרט השחור. הנער לבש מעיל שחור וארוך ועניבה מסורבלת וקרועה בצבע סגול. מכנסיו היו שחורים גם הם ומגפיו היו בצבע סגול.
"מי אתה?" אליס דיברה בפעם הראשונה בחלומה.
"אין זמן לשאלות כאלו, אליס יקירתי. מהרי, הגיע הזמן למסיבה!" הוא לקח את ידה של אליס וגרר אותה לשולחן.
"איזו מין מסיבה זו?" אליס התיישבה, מביטה בעוגות הקטנטנות שעפו כמו קסם לעבר צלחתה.
"מסיבה לכבוד המעבר שלך!" הנער אמר בהתלהבות והתיישב בראש השולחן. אליס תהתה כיצד ידע שהיא עוברת דירה. קומקום התה עף לעבר הכוס שהונחה ליד צלחתה ומזג תה בעל ארומה מתוקה עד בחילה ולמרות זאת ריח חריף נישא ממנו.
"אל תפחיד אותה, כובען." הופיעה עוד דמות, הפעם צורתה נראתה בברור: שערה היה ארוך וג'ינג'י. ועינייה היו מוסתרות על ידי פוני בובה ארוך. אליס שמה לב לאוזני הארנב הגדולות שצצו לדמות, צבען היה חום בהיר.
"אליס תפחד יותר אחרי שהיא תעבור," הכובען התיישב גם הוא, מביט בזווית עינו על עבר אשת הארנב שהתיישבה ולגמה מהתה. "למה לדחות את מה שגם ככה ייקרה?" הוא חייך, לוגם מהתה.
"אליס, אל תתני לו להפחיד אותך," הארנבת צחקקה, אליס הרגישה במבטה על אף שעיניה כוסו.
"כי הרי הפחד הגדול ביותר הוא הפחד מעצמך." הכובען והארנב אמרו יחדיו, חיוכם גדל. לפתע, הכל הפך לשלוליות דם שכיסו את רגליה של אליס, היא צעקה, בפעם הראשונה בחלומה. היא צעקה בחוזקה.
——-
אליס התעוררה מיוזעת. כה מיוזעת, שגם מושב הרכב היה רטוב. פניה הרגישו דביקים – לא ברור אם מהזיעה או מהדמעות שגילתה שירדו לה. אליס הגיעה לפרוסט רו רק לפני כמה דקות, אך הבית היה מאורגן עוד לפני שהיא ואביה הגיעו. אביה הביט סביבו, בודק כל חדר בבית.. "הוא אפילו שם אגרטל עם פרחים בכל חדר!" הוא צעק מלמעלה.
"הוא שם עבורך חמניות, אלו הפרחים האהובים עלייך, לא?" אביה חייך, עיניו הירוקות נפגשו עם עינייה הירוקות של אליס, העיניים שקיבלה ממנו. אליס הנהנה.
"כן, אני אוהבת חמניות." היא גיחכה למראה חיוכו של אביה כשחקר את המטבח וצעק בהתרגשות למראה התנור. "אני אוכל לאפות לך מאפים מדהימים בתנור הזה, אליס!" אמר ופתח את התנור. אליס נזכרה במאפים הקטנים שהיו בחלומה, חלקם היו מעוצבים עם קצפות ותותים, ובחלקם היו עיצובים של לבבות או צורות שונות. היא חשה צמרמורת בגופה כשנזכרה בחלום ההוא. 'תנסי לשכוח ממנו' היא אמרה לעצמה בביטחון. 'זה רק חלום' היא נאנחה שוב.
"אליס, הכל בסדר? את עצובה?" אביה עמד מולה, מלטף את לחיה ברוך, עיניו שידרו דאגה.
היא נדה בראשה. "אני בסדר, פשוט… קצת חוששת…" אמרה והשפילה מבט, חושבת על בית הספר החדש וחייה עם אבא שלה וחברו. אליס ואביה, ריצ'רד, עברו לגור יחד עם חברו החדש של אביה. ריצ'רד ואימה של אליס התגרשו בשל יציאתו מהארון, והחליטו פה אחד שאליס תצטרף לאביה ותגור יחד איתו בפורסט רו.
"ידעתי שהוא יאהב את התנור." אליס הסתובבה כששמעה את קולו העמוק של כריס, חברו של אביה.
"הוא צעק כאן כמו מטורף, אני חושבת שכולם יודעים שהוא אוהב את התנור." אליס גיחכה, משחקת בשערה הברונטי הגלי והארוך. "תיזהר שהוא לא יפרד ממך בשביל התנור." היא צחקקה, מנסה לאפק את צחוקה הרם.
"זה בסדר, אפילו אם זה תנור אני יותר לוהט ממנו" הוא אמר בקריצה
"כריס!" ריצ'רד סגר את התנור במהירות ורץ לעבר חברו, הם התחבקו במשך יותר מדקה והתנשקו נשיקה קצרה בפה. בעבר דברים כמו אלו הגעילו את אליס, אך היא למדה לאהוב את זה. 'כל עוד אבא מאושר' , הייתה נוהגת לחשוב. היא הביטה בשעון הקיר הבינוני שהיה תלוי בקיר המטבח, השעה כבר הייתה חצות.
"אני אלך לישון…" אליס הביטה בהם, "לילה טוב." היא אמרה ועלתה לחדרה. הוא היה מעוצב בגווני הכחול, הצבע האהוב עלייה. אליס נשכבה במיטתה ונרדמה במהירות.
——————–
"אליס, מותק, בוקר טוב!" קולו של ריצ'רד קטע את שנתה העמוקה וחסרת החלומות. היא פתחה את עיניה והביטה באביה לבוש בסינר ורוד עם ציור של חתול לבן.
"למה אתה לבוש ככה?" היא מלמלה, מסיטה את ראש לכיוון השני.
"כי אני גם אופה עבור המאפייה החדשה שאנחנו פותחים היום, ואני גם מכין לך ארוחת בוקר." ריצ'רד חייך, לוקח את השמיכה מאליס. אליס קפצה במהירות מהמיטה, "בוקר טוב." הוא אמר פעם נוספת ויצא מהחדר. 'אבות..' אליס גלגלה את עיניה והלכה להתארגן לבית הספר החדש שלה.
"תזכרי, אליס, חיי בית ספר הם תמיד באותו הדפוס," כריס החל בשיחת בוקר מהירה במכונית.
"איזה דפוס?" אליס הביטה בו במבט מבולבל, לא מבינה למה הוא מתכוון.
"בכל חיי בית ספר יש את החנונים, יש את מלכת הבית ספר, שהיא לרוב זו שנטפלת אלייך כמו זבוב לצואה, יש את הילד המתבודד שכל הזמן נמצא באותו מקום, כדאי לך להתחבר אליו כי הוא תמיד בסופו של דבר נחמד, יש את החברה הכי טובה שלך שנדבקת אלייך כמו זבוב לצואה…" כריס דיבר ואליס קטעה אותו במהירות.
"כבר הזכרת את הביטוי זבוב לצואה." היא נאנחה.
"אני יודע, אבל זה משתלב טוב." הוא משך בכתפיו בחיוך.
"וכמובן שיש את השפוטה של המקובלת, שתמיד יש לה סוד אפל שהיא לא מגלה ורק המקובלת יודעת." כריס חייך.
"כמה דרמות בית ספר אתה רואה?" אליס גיחכה.
"אבא שלך רואה, הוא גורר אותי לראות יחד איתו כדי שיהיה לו על מי להישען בקטעים שהזוג נפרד." כריס גיחך.
"כן, הוא היה עושה גם לי את זה כשהייתי קטנה, כשהיינו רואים סרטים מצויירים הוא היה בוכה." אליס חייכה, נזכרת בזכרונות המתוקים של ילדותה. הזכרונות נקטעו כשכריס נעצר. "הגענו." הוא הביט באליס וליטף את ראשה. "תזכרי אליס, אל תפחדי מחיי התיכון, זה עוד שלב בחיים שעובר." הוא חייך, היא הנהנה ויצאה מהמכונית במהירות, נושמת נשימה עמוקה לפני שנכנסת דרך שער בית הספר.
בית הספר היה ממוקם במבנה עתיק ששומר מהמאה ה16. הוא היה בנוי בסגנון התקופתי – מה שהפך אותו למגניב ביותר בעיני אליס הוא היה צבוע בחום-אדמדם. הוא היה מוקף מדשאות ירוקות, ואליס יכלה לראות את היער הסבוך בעל הצבע הירוק-כהה החזק שצמרות עציו ביצבצו מאחורי המבנים. נערים ונערות מצחקקים מילאו את המדשאות בדרכם לתוך מבני בית הספר, לכיתותיהם.
אליס הבחינה בנער שעון על עץ שהחזיק בידו ספרו קטן ומבטו היה נעוץ בה. עורו היה חיוור, חיוור בצורה חולנית כמעט, ושערו היה שחור ופרוע. הוא היה שחור לחלוטין – ללא אף ספק או גוון אחר שמתערבב בחשיכה. תווי פניו היו אצילים ויפים, עם עצמות לחיים גבוהות מעט וסנטר מחודד.
אבל העיניים שלו היו החלק הבולט ביותר בעיני אליס – עיניים אפורות עם גוון סגלגל מיוחד. עיניו היו נעוצות בעיניה, ומבטם התלכד לכמה שניות.
ואז הוא נעלם. פשוט כמשמעו: נעלם ללא כל זכר. אליס הביטה בבהתה בעץ שעליו היה שעון קודם הנער.
ומיד אחר כך הרגישה דחיפה חזקה ממאחוריה. היא הרגישה איך היא מועפת הצידה, לצד ימין, ונופלת על הדשא הרטוב והקר. היא הביטה בדמות שהפילה אותה מתכוונת לומר כמה מילים לא ידידותיות אך היא איבדה את הריכוז כשהביטה בדוחפת שלה שאפילו לא שמה לב לזה, מעבירה את ידה בשערה – שהיה אדום כדם. זה לא היה ג'ינג'י או גוון אדמוני כלשהו, אלא אדום לחלוטין. היא הפנתה לרגע את מבטה לאליס ומבטן נפגש לשנייה – עיניה של הנערה היו חומות כהות ומבטה היה אכזרי, היא סובבה את ראשה והניפה בתנועת יד את שערה לאחור, ממשיכה בדרכה.
בריצה – ותוספת התנשפויות כבדות – הגיעה ממאחוריה נערה דקיקת מראה. היא לא הייתה סתם נערה בעלת חזה קטן במידה יחסית, היא הייתה שטוחה לחלוטין, דקיקה. השיער שלה היה גם כן אדום – כמעט אותו גוון כמו של הנערה הקודמת – רק שהיה נראה דהוי יותר, מת יותר – צבע כנראה איכותי פחות, לשיער היו גוונים לבנים, צבע חי יותר, איכותי יותר. מכל בחינה אפשרית, הנערה הייתה נראית כהעתק קטן ולא מוצלח במיוחד של הנערה הקודמת – בגדים כמעט זהים, יציבה שמנסה להתחקות לשל הנערה הקודמת, ואפילו צבע שיער דומה. הנערה הדקיקה שלחה את ידה לכיס חולצתה, שולפת משהו ממנו. שעון. אבל זה לא היה שעון רגיל או שעון יד – זה היה שעון כיס, מהסוג הישן עם המחוגים שהיה זהוב ובעל שרשרת לנשיאה נוחה יותר. 'חשבתי שאף אחד כבר לא משתמש בשעונים כאלה בימנו…' חשבה אליס.
"אנחנו מאחרות, אנחנו מאחרות!" אמרה הנערה ופאניקה נשמעה בקולה. הקול שלה היה… מוזר, לא קול טיפוסי לנערה בת 16.
"תירגעי, אני תמיד יכולה לזייף לנו אישור שהיינו אצל רופא ונאלצנו לאחר." השיבה לה בקרירות בעלת העיניים הקרות.
"אבל-"
"לא, אין שום טעם באבל, אנחנו נלך לכיתה בקצב שלנו." סיימה הנערה את השיחה, תפסה בידה של חקייניתה הדקיקה, והחלה בהליכה לעבר המבנה.
אליס קמה באיטיות ויישרה את כפלי חצאיתה ברעד. היה לה קר והשמיים נהיו מעוננים אפילו יותר ממקודם, סימן לגשם קרב. היא הוציאה מתיקה את הדפס מערכת השעות ומקומות השיעורים שקיבלה. "שיעור 1 – כימיה, בניין ראשי קומה 5, מעבדה 60". 'בניין ראשי… כנראה הגדול ביותר…' חשבה לעצמה אליס והתקדמה אל עבר הבניין. גם מבפנים הוא היה ישן למדי – היו שריונות במסדרונות וחפצים עתיקים. היא מצאה את עצמה עולה בגרמי המדרגות העשויים משיש. 'כל כך… הרבה… מדרגות…' התלוננה בראשה בעודה מתנשפת כשסוף סוף הגיעה לקומה החמישית. היא החלה לשוטט במסדרונות, מחפשת את חדר 60. לבסוף היא מצאה אותו ופתחה את הדלת מתנשפת. המורה הביט בה, בודק ברשימת השמות,
"את כנראה התלמידה החדשה, מיס וויליאמס." הוא הביט באליס ביחד עם שאר התלמידים לכיתה שהפנו את מבטיהם מהספרים אליה, חוץ מתלמיד אחד שנשאר עם פניו בספר.
"כן, אני וויליאמס, אליס וויליאמס." אליס התנשפה וסידרה את שערה.
"מיס וויליאמס, את מבינה שיש מעליות ליד גרם המדרגות, נכון?" המורה חייך, מתאפק לא לצחוק על התקרית שלה. לעומתו, שאר התלמידים החלו לצחקק, היא שמה לב שגם הנער התקוע בספר חייך מעט למשמע הסיפור. "שבי ליד אדגר." המורה הצביע על הנער שלא הפנה את מבטו מאז שנכנסה, ממולו הייתה נערה שהביטה בו והחליפה איתו כמה מילים. אליס התיישבה ליד הנער וחיכתה שהשיעור יגמר בתקווה שישכחו מהתקרית.
"אדגר, אתה נשאר במעבדה, נכון?" המורה הביט בנער שספריו עדיין היו פתוחים על השולחן, הנער הנהן בשקט וקם לעבר המבחנות. "דארסי, תשמרי שלא יעשה שטויות ויפוצץ את המעבדה." המורה הביט בנערה, היא הנהנה בחיוך ועקבה במבטה אחרי המורה, מחכה עד שיסגור את הדלת ויתרחק. "אתה יכול להוציא את העכבר מהתיק!" היא צעקה לעבר הנער שהתקדם במהירות לעבר תיקו. אליס עקבה אחריו במבטה, שמה לב שפניו לא השתנו ונשארו אדישות גם כשהוציא מתוך תיקו קופסה שחורה עם עכבר.
"את התלמידה החדשה, נכון? אליזבת'?" דארסי חייכה, שערה הג'ינג'י היה אסוף בקוקו גבוה ועיניה החומות היו מלאות בשמחה.
"קוראים לי אליס, אליס וויליאמס." אליס חייכה חיוך קטן.
"אני דארסי בראון." היא חייכה, לוחצת את ידה של אליס ואז מביטה לעבר הנער שהחל להתעסק עם המבחנות בזמן שנתן גבינה לעכבר הכלוא. "תורך להציג את עצמך." דארסי נאנחה. הוא הביט בה לרגע וחזר להתעסק בענייניו. "ואז הוא תוהה איך אין לו חברים…" היא נאנחה.
"אדגר אדמס." הנער דיבר, עיניה של אליס נפתחו בתדהמה כשנזכרה בקולו של הכובען מחלומה.
"הכובען המטורף!" היא אמרה בקול רם את מחשבותיה ושמה במהירות את ידיה על פיה.
"את יודעת, זה לא נחמד להגיד את זה בהיכרות הראשונה." אדגר גיחך, מוציא את העכבר מהכלוב הקטן שלו.
"לפחות היא ידעה את הכינוי שלך." דארסי צחקקה.
"למה הכינוי שלו זה הכובען המטורף?" אליס תהתה, מביטה באדגר, בשערו החום שהגיע עד עורפו ובעיניו החומות, 'מראה נורמלי' חשבה אליס.
"כי הוא מכין שיקויים, מפוצץ מעבדות, ממשיך לעשות את כל זה מחדש… לבסוף זה תמיד מסתיים בפיצוץ המעבדה." דארסי משכה בכתפיה.'היא נראתה רגועה יחסית למישהי שמסבירה את זה.' חשבה אליס. כנראה הייתה רגילה לאדגר.
"אז אתה מכין שיקויים?" אליס התקרבה לשולחנו של אדגר.
"כן," הוא ענה בקצרה, נראה עסוק במבחנות. אליס קראה בליבה את אחת המדבקות שהודבקה למבחנה. 'תשתי אותי'. אליס הרימה את המבחנה, מריחה אותה מעט. ריח חריף עם ארומה מוזרה, כמו התה מחלומה. היא לגמה מעט מהשיקוי. היא הרגישה תחושה משונה, ולאחר מכן הביטה סביבה, הכל גדל פי עשרה, או שהיא קטנה.
"יש לך נוגדן?" צעקה אליס. אדגר הנהן והרים את אליס. אך במקום לתת לה את הנוגדן, הוא שם אותה בתוך מבוך קטן שהיה בנוי עבור העכבר, ושם את הנוגדן בקצה השני.
"תנסי להגיע אליו" אדגר נתן דחיפה קטנה עם זרתו, אליס החלה לרוץ, מחפשת את הנוגדן בתקווה והיא לא תאחר לשיעור השני, לאחר כמה שניות היא מצאה את הנוגדן ולקחה אותו במהירות, גם עליו היה את המדבקה 'תשתי אותי'. היא לגמה מהשיקוי במהירות וגדלה. אליס כמעט נפלה, אך אדגר החזיק אותה והוריד אותה בעדינות משולחן הכימיה. "כדאי שתמהרי לשיעור השני." נאנח אדגר.
אליס הביטה בשעון. "אוי לא, אני אאחר! להתראות לכם!" היא אמרה בזמן שרצה לכיוון השיעור השני.
"אליס וויליאמס… דארסי, אני חושב שמצאתי לנו שפן ניסויים חדש!" אדגר נשמע נלהב, התלהבות שהסתיר מפני אליס.
"אל תזכיר שפנים, כובען." דארסי חייכה ושניהם צחקקו.