אחי דיוויד

אני מתבוננת בעכביש הקטן התלוי על התקרה המלוכלכת ומסרבת להסיר ממנו את המבט. אני צופה בו טווה את קוריו וחושבת על הזבוב אשר יילכד בהם. אני והזבוב הזה לא נהיה כל כך שונים. כל אחד לכוד ברשת שלו, בלי יכולת לצאת ממנה.

כשהייתי בת חמש קיבלתי אופניים אדומות ליום ההולדת. אלו לא היו אופניים חדשות, כי הם היו שייכות לבת הדודה שלי, אבל הייתי כל כך מאושרת שלא היה לי אכפת. הדבר הראשון שרציתי לעשות היה לרכב סביבם בשכונה, אף על פי שמעולם לא רכבתי על אופניים. ההורים ניסו להסביר לי שאני לא יכולה לרכב עליהם, אבל שבקרוב, ממש בקרוב, אחרי שאבא ואני נתאמן בפארק מספיק פעמים, אני אוכל לרכב עליהם לגמרי לבד. אבל רציתי לרכב עליהם בזה הרגע. אז דיוויד לקח את היד שלי ואמר שהוא ירכב עליהם ואני אשב מאחוריו ואעצום את העיניים ואעמיד פנים שאני רוכבת עליהם. הוא כבר היה בן תשע ורכב המון פעמים על אופניים. אמא ואבא הסכימו אבל אמרו לדיוויד שישמור טוב עליי. הם סמכו עליו. הוא אחי הגדול.
רכבנו על האופניים סביב השכונה ואני חיבקתי את דיוויד מאחורה ודמיינתי שאני רוכבת בעצמי על האופניים ומחזיקה את הכידון ומנווטת איתו ברחבי המדרחוב הצר.

אני שומעת את אותן נשימות עמוקות מעורבבות שוב עם הנשימות המהירות שלי. אני כמעט עוצמת את העיניים אבל נזכרת בעכביש הקטן ברגע האחרון. אני לופתת את הידיים לאגרופים וממשיכה להביט בו, טווה את הרשת שלו.

כשהייתי בת שבע הלכנו ללונה פארק. כל המשפחה. לא אהבתי לונה פארקים מאז שילדה שלמדה איתי בכיתה סיפרה שהיא החליקה מהסוס בקרוסלה בלונה פארק ושברה את היד. נכון שכולם כתבו לה על הגבס 'החלמה מהירה' או 'אוהבים אותך', ואפילו קצת קינאתי בה על זה, אבל היא עדיין אמרה שזה מאוד כואב. אז בהתחלה לא הסכמתי לעלות על אף מתקן. אמא אפילו הציעה לעלות איתי למתקן עם הברווזונים, שעליו עלו אפילו תינוקות, אבל לא הסכמתי. אבא אמר שנלך למקום אחר כי אין טעם להישאר אם לא כולם נהנים. אבל דיוויד אמר שאני חייבת לעלות. ואני חייבת לעלות לקרוסלה. אז בהתחלה לא הסכמתי, אבל לא רציתי שדיוויד יחשוב שאני פחדנית. אז עלינו על הקרוסלה ביחד והחזקתי לדיוויד חזק-חזק את היד בזמן שהקרוסלה הסתובבה והוא הבטיח לי שהכול יהיה בסדר ושאני לא אפול כי הוא מחזיק אותי.

אני רוצה לצעוק. רוצה לעשות משהו. לא רוצה להיות זבוב שלכוד ברשת. העכביש הקטן זז ממקום למקום, משלים את עבודתו. אני מרגישה כאב חד. הלוואי שיכולתי להיעלם.

זה היה בקיץ לפני כיתה ו', כשהייתי בת אחת עשרה. זה היה יום חם. יום חם מאוד. הייתה הפסקת חשמל שהייתה אמורה להימשך שלוש שעות ובבית לא היה אפילו מאוורר. דיוויד עמד ללכת לבריכה עם כמה חברים ואני לא הפסקתי להתלונן לאמא שחם לי. היא ניגבה את אגלי הזיעה ממצחה ואמרה לדיוויד שייקח אותי איתו. הייתי בטוחה שהוא יריב איתה, כי דיוויד תמיד גירש אותי מהחדר שלו כשהחברים שלו באו אבל הוא הסכים הפעם. נסענו לבריכה באוטובוס שהיה ממוזג ונעים. רציתי לנסוע באוטובוס כל היום אבל אחרי חמש תחנות דיוויד אמר שצריך לרדת. לפני שנכנסתי לבריכה הלכתי לשירותים והבטתי במראה. הייתי לבושה בבגד הים הורוד שקניתי עם אמא בשבוע שעבר, בקניון מול בית הספר היסודי שלי. שמתי לב בפעם הראשונה לבליטות קטנות בחזה שלי. ידעתי שזה אמור לקרות כי אמא קנתה לי שני ספרים בשם "לנערה המתבגרת" ו"שינויים בגופי" וקראתי את שניהם, אבל פתאום הייתי מודעת לכך יותר מתמיד. כשיצאתי מהשירותים החברים של דיוויד הסתכלו עליי קצת שונה ואחד מהם שאל בת כמה אני. דיוויד אמר לו שיסתום. הוא גם הסתכל עליי קצת שונה.

זבוב קטן נלכד ברשת של העכביש ואני מסירה את המבט משם. לא מסוגלת להמשיך לצפות במחזה. אני בוהה במקום זאת בדלת הנעולה. הידית בצורת פרח ורוד ואני מרגישה כאילו אני נחנקת מבפנים. אני כמעט פולטת "בבקשה.." חנוק אבל לא מעיזה בסופו של דבר.

בגיל שלוש עשרה קיבלתי לראשונה את המחזור שלי. הייתי רק בתחילת כיתה ח'. חלק נרחב מההתפתחות המינית שלי כבר החל- צמיחת שיערות, גדילת השדיים וקימורים נוספו למבנה גופי. רק את המחזור לא קיבלתי. אילו הייתי יודעת שאקבל אותו כך, הייתי מוכנה לחכות איתו עוד קצת. זה היה ערב קר באוקטובר. ההורים היו בהצגה, אחת השחקניות הייתה אחיינית של אמי. נכנסתי לשירותים ולפתע ראיתי כתם אדום על הרקע הלבן של תחתוניי. בלי לחשוב לרגע מה הכתם הזה מסמל צרחתי בחוזקה שהרעידה את הבית ודלת השירותים נפתחה בבת אחת. דיוויד עמד מולי, כשאני עם תחתוניי המוכתמים בדם המופשלים. לרגע שנינו בהינו אחד בשני בהלם ואז הדלת נטרקה במהירות. "דיוויד..אני חושבת…שקיבלתי מחזור.." אמרתי בבהילות. "תוכל להביא לי תחבושות מהמגירה של אמא? היא ליד המיטה שלה." אמרתי והרגשתי את לחיי מאדימות. "כן..כן..בטח.." הוא אמר. שמעתי אותו פותח את המגירה ומוציא את התחבושות. הוא חזר לשירותים ועמד מול הדלת, מפחד לבצע צעד נוסף.
"פשוט תשאיר אותן ליד הדלת." אמרתי לו. הוא הסכים והלך. ואני הוצאתי בשקט את היד וחטפתי את התחבושות. עדיין מסמיקה.

"בבקשה.." אני אומרת לבסוף בקול חנוק מדמעות. לא מסוגלת יותר. אני נושכת את שפתיי ומרגישה דם זולג מהם. ואז יד חוסמת את דרכי הנשימה שלי. אני לא מסוגלת לנשום, לא מסוגלת לצעוק, וכמעט מתוך אינסטינקט אני נושכת את היד שיורדת ממני במהרה.

הייתי כמעט בת חמש עשרה. כמעט. רק עוד שלושה שבועות וגיל ארבעה עשרה היה הרחק מאחוריי. ואותו ערב ? הערב ההוא היה יום ההולדת של מישהי אחרת. היא הייתה בת חמש עשרה באותו ערב. קרוליין, הילדה הכי מקובלת בשכבה עם השיער הכי יפה והאבא הכי עשיר. מרחתי שפתון אדום על שפתיי ובחנתי את עצמי בסקרנות במראה. את גופי עטפהשמלה שחורה צמודה ולוחצת. פחדתי שהיא נועזת מדי בשביל המסיבה אבל דיינה אמרה שכולן מתלבשות ככה למסיבות. שמעתי דפיקה על הדלת והיא נפתחה בלי לחכות לתשובה.
"לקחת את המחשבון שלי? אני ממש צריך אותו, יש לי בגרות מחר! את לא-" אבל הוא נעצר באמצע המשפט והביט בי בהפתעה. "לאן את הולכת?" שאל. "מסיבה. לא תגיד לאבא ואמא, נכון?" שאלתי והסתובבתי לכיוונו. הוא סקר אותי. "ברור שלא…רק.." הוא התקרב אליי. "רק מה?" שאלתי. הוא חייך בעדינות. "תזיזי את השיער קצת לאחור." הוא אמר בשקט והניח את שיערי מאחורי אוזניי בתנועה מרגיעה. "תשמרי על עצמך." אמר. הבטחתי שאשמור.

הלוואי שהייתי נעלמת. הלוואי שהייתי מתה. הלוואי שלא הייתי מרגישה כלום כי אני לא יכולה כל כך לשנוא, ולפחד, ולכעוס בו זמנית. אני בועטת, צורחת, מכה ומושכת בדמיון שלי. אבל זה רק בדמיון שלי. במציאות אני חלשה יותר מנוצה. שברירית יותר מחרסינה.

שש עשרה. שש עשרה וחצי. עברנו דירה. אני אמא ואבא. הם עברו תקופה לא טובה לאחרונה. דיוויד עבר לקולג' ולאמא היה משהו עם מישהו שעובד איתה בעבודה. הם בסדר עכשיו אבל הם חשבו שזה יהיה רעיון טוב להתרחק מהכול. אני לא חשבתי ככה. התגעגעתי לחברים הישנים שלי. לבית הספר. לשכונה בה גדלתי. התגעגעתי לזיכרונות מהבית הישן שהחלפנו בדירה נוצצת. לא מצאתי את מקומי בבית הספר החדש. הייתי מסתובבת לבד בהפסקות, שומעת מוזיקה. בלילות הייתי מסתובבת ברחובות ומוצאת ברים פתוחים או מסיבות לכל גיל. ההורים היו בטוחים שאני ישנה אצל חברה. הרגשתי אבודה. ערב אחד אפילו מצאתי את עצמי עם סרגל חד ביד אחד ויד חשופה בצד השני. ידעתי שהייתי חותכת את עצמי אם לא הייתי מתעשתת בשנייה האחרונה.
ואז הגיע דיוויד מהקולג', בספרינג ברייקס. הוא היה שונה מהדיוויד שזכרתי. גבוה יותר, שרירי יותר, שזוף יותר. מלא שמחת חיים וביטחון. הוא אמר שהוא מתכוון להישאר פה במשך שבועיים וללמוד לפני שייסע לחגוג ברחבי המדינה יחד עם שאר חבריו.
הוא הציל אותי. העלה מחדש את כל זיכרונות הילדות המאושרים שלנו. הלוואי שזה היה נשאר כך. אבל שהוא היה נוסע אחרי שבוע. כי אחרי שבוע הכול התחיל.

הכובד שהונח עליי יורד. פיזית, לא מנטלית. הכובד המנטלי תמיד יהיה שם, לעולם לא יירד. הדלת נטרקת מאחוריי ואני נשברת ופורצת בבכי. זה תמיד קורה. זה מוזר, אני לא בכיינית. אפילו לא כשאבא ואמא אמרו לי שהם נפרדים לתקופה. אפילו לא כשצ'אד זרק אותי. אפילו בהלוויה של דודה ליסה,שנהרגה בתאונת דרכים. אבל עכשיו בכיתי.

אחרי שבוע התעוררתי באמצע הלילה מטלטול רך בכתף. "היי." לחש דיוויד. "היי. קרה משהו?" שאלתי. "אני פשוט שמח שיש לי אחות יפה וטובה כמוך." הוא אמר וחייך אליי חיוך מטופש. הרחתי ריח חזק של אלכוהול נודף ממנו ושיערתי שהוא חוזר ממסיבה. "דיוויד, אולי כדי שתלך לישון. אתה שיכור.." אבל דיוויד התמוטט למיטה שלי וכיסה את כולי.
"דייויד!" התחלתי לצווח אבל הוא תפס בזרועותיי ונישק אותי בחוזקה. ניסיתי לבעוט בו אבל הרגליים שלי היו חסומות. הוא נישק אותי בפראיות בעודי מנסה לבעוט בו, לשכנע אותו לעזוב אותי, לצעוק. אבל הוא חסם את הכול. הוא קרע את הבגדים מעליי ואז הכול היה מאוחר מדי. בבת אחת איבדתי את אחי הגדול וקיבלתי מפלצת.

האלכוהול הוא רק התירוץ, אני חושבת בזמן שאני מתלבשת בחזרה. הוא מגיע שיכור. הוא יכול להאשים את האלכוהול כמה שהוא רוצה. אבל בסוף, גם אם הוא יהיה שיכור במשך שעות, בסוף הוא יהיה פיקח. ואז האשמה תבוא אליו. הלוואי שהיא תבוא אליו. הלוואי שהיא תאכל אותו מבפנים, אני חושבת.

עבר כבר שבוע מאותו לילה. אותו לילה שחוזר שוב ושוב. הוא מגיע שיכור, מרוסק, מתמוטט על מיטתי ועושה זאת. למה אני שותקת? למה אני לא צועקת? למה אני לא מגינה על עצמי? זה כל כך קל. ללכת לאבא ולאמא ולהגיד להם בפשטות "דיוויד אונס אותי." הם יאמינו. אבל הוא דיוויד. הוא אחי הגדול. הוא שהרכיב אותי על האופניים האדומות, שהחזיק לי את היד בקרוסלה, שלקח אותי לבריכה ביום קיץ חם והביא לי תחבושות כשקיבלתי את המחזור ולא אמר כלום לאבא ואמא כשיצאתי למסיבה.

הסרגל החד נמצא על השולחן. השעה מצביעה על שלוש לפנות בוקר. אני חותכת את ידיי עד שהשעה מראה שלוש ותשע עשרה דקות. ואז אני חוזרת למיטה. בבוקר הוא כבר לא יהיה פה. הזיכרונות עדיין יהיו איתי. הטובים והרעים.