ציידת-פרק31; ג'סיקה הארפר.

פקחתי את עיניי וראיתי קשת בידי, קשת כסופה ואלגנטית ורצועת עור הייתה כרוחה במקום שבה אמורה להימצא היד, היא התאימה לי בדיוק לכף ידי, כאילו נוצרה בשבילי. היא הייתה מאוזנת וקלה. ובגבי היה תלוי פח שבו נמצאו כתריסר חצים. מה שמוזר, מהקשת הזאת לא הרגשתי שום רתיעה.
לא היה לי זמן להיות בהלם.
טוב, זה גם נקרא נשק. חשבתי לעצמי.
שלפתי חץ אחד, חד כתער, מתחתי אותו וכיוונתי לזרועה שתפסה במגיין, שדרך אגב היה נראה כאילו היא עומדת להתפוצץ. עצמתי עין אחת וניסיתי להתרכז.
אם אני מפספסת אפילו במילימטר אחד אני הורגת את מייגן, זה חייב להיות חלק ומדיוק.
נשמתי נשימה עמוקה ושחררתי את החץ.
החץ פגע פגיע נקייה ומדויקת בזרועה של המפלצת. המפלצת שיחררה את מייגן מוטלת על הקרקע, משתנקת ומתאמצת לנשום.
מתחתי עוד חץ וכיוונתי לכיוון העין של המפלצת, ופגעתי עוד פעם.
המפלצת נאנקה מכאב.
מתחתי עוד חץ, וכיוונתי לכיוון הלב שלה (עם היה לה אחד כזה בכלל).
הזמן כאילו הואט, הצלחתי לספור את קצב השניות שבהם לקח לחץ להינעץ בליבה של המפלצת. המפלצת התפוררה לאפר, ונעלמה ורק עין אחת שחורה ורירה נשארה שם, במקום בו נעלמה המפלצת. היה שקט, ראיתי מזווית העין שלי את קלוב בוהה בי, לא היה ברור איך ביראה?\בפחד?\בבהלה?\בזעזוע?, או אולי ארבעתם.
"מייגן!" צעקתי, "את בסדר?!"
"א..אנ..אני? כ…כן, אני בסדר." היא אמרה ובהתה בי כמו קלוב, היא התרחקה מימני כמה צעדים.
"את בטוחה? כי זה היה נראה כאילו את עומדת לאבד שם את ההכרה כול רגע."
היא רק שתקה והמשיכה לבהות. "ואת קלוב?" שאלתי אותה.
"אני? אני בסדר" היא אמרה, עדיין בוהה בי ככה, "אבל אני ארגיש יותר טוב שארד מהעץ" היא אמרה. "אה! בטח" ועזרתי לה לרדת. בדקתי לה את הרגל, נראה שבאמת נקע את הקרסול.
בזמן שחבשתי לה את רגלה היא בחנה אותי במבט נוקב, "אז את באמת לא יודעת מה קרה שם, נכון?" היא שאלה אותי.
"ברור שאני יודעת!" אמרתי לה כמובן מאילו.
היא הרימה גבות בהפתעה.
"הרגע תקפה אותנו מפלצת, דאא~"
"זה לא מצחיק ג'סיקה, את יודעת מה פירוש החץ וקשת שצצו?"
"אמם…רגע! תני לי לחשוב, רגע אחד!" אמרתי, וקלוב הביטה בי בצפייה שאמשיך את דבריי.
"אם את רומזת שאני בת אפולו אז איכס!" אמרתי לה, "נראה לכם שאני אחות של ריילי?!
"קרוב, את יודעת מי הייתה התאומה של אפולו?" היא שאלה אותי.
משכתי בכתפיי, "מה זה פה? חקירה של השב"כ?" שאלתי אותי מעוצבנת קלות.
קלוב פתחה את פיה לענות,
"ארטמיס." אמרה מייגן, שהקשיבה לשיחה שלנו מהצד, "ארטמיס, ארטמיס היא הייתה התאומה הגדולה של אפולו,"
"נו?… אז?" שאלתי אותה.
"רק לה ולציידות שמתלוות אליה יש את היכולת לזמן חץ וקשת משום מקום," היא אמרה.
"רגע את מנסה להגיד ש…ש…אני…" גמגמתי, לא הצלחתי להוציא את המילים האלו מפי.
נשבעתי בליבי שלעולם לא אשתמש בקשת הזאת שוב.
שררה שתיקת מוות במקום.
למה אני?
"טוב" נאנחה קלוב והתחילה לקום נאחזת בעץ, "חוזרים?" היא שאלה.
"כן" אמרה מייגן והעיפה מבט אחרון מודאג לכיווני.
התחלתי גם אני לקום. "אז מביאים את ה'שלל מלחמה'? או איך שלא תקראו לזה."
העפנו מבט בעין השחורה המוטלת על הקרקע ובשלושתנו עבר צמרמורת של גועל.
"איזה שלל מלחמה מדהים." אמרה קלוב בציניות.
"טוב, אין מצב שאני נוגעת בזה," אמרתי.
"כשאני אמות," אמרה מייגן.
"אין לי בעיה לסדר את זה," אמרה קלוב.
היא ראתה שאף אחד לא מוכן להתקרב ולקחה צעד צולע אל עבר העין ותפסה אותה עם שולי חולצתה. "מה?" היא ראתה את מבטי הגועל שעל פנינו. "אני אעשה הכול בשביל פטור ממטלות," היא אמרה, "טוב, בא לכם לעזור לי? אני עוד מעט נופלת פה."
וכך אני תמכתי בצד ימין של קלוב שהיא לא תיפול ומייגן תמכה בצד שמאל של קלוב והלכנו.
"אה, ואגב קלוב," אמרתי לה.
"מה?"
"סתם עבדתי עליכם בעניין פטור ממטלות."
"מה?! לא יכולת לומר לי את זה לפני שהרמתי את העין המגעילה?!"
"לא, זה בדיוק העניין." אמרתי בשובבות.
קלוב הסתכלה עליי כאילו היא רוצה לרצוח אותי ואז הפרצוף נמחק מפניה והפך למבט מתגרה. "אה…ושחכתי להזכיר לכם שיכולנו פשוט לצעוק לריקי שיעזור לנו." היא אמרה בצחוק מרושע.
"מה?!" שאלתי אותה כועסת.
"את כועסת?" שאלה אותי מייגן, "אותך לא מחצו למוות!" היא אמרה עוד יותר כועסת.
"טוב, טכנית לא למוות אבל אפשר לקורא לזה כך."
"שתקי כבר קלוב, אני נשבעת לך שאני אהרוג אותך!!" אמרה מייגן.
אחרי 10 דקות של סבל בסחיבה של קלוב, הגענו בחזרה למקום שהיינו בו.
ריקי המדריך פנה אלינו, "איפה הייתם?" הוא שאל אותנו בדאגה. הוא ראה שאנחנו גוררות את קלוב וראה את רגלה החבושה. ,מה קרה לה?" הוא שאל אותי.
"היא נקע את הקרסול" אמרתי.
"איך?" "נתקלנו בארקאדיה," אמרה מייגן.
ריקי פער עניים. "ושרדתם?"
"השאלה הזאת נחוצה?" שאלתי אותו.
ריקי טפח על ראשו, "אנחנו חייבים להתחיל לבדוק את המפלצות שאנחנו מכניסים ליער." הוא אמר. "כן!!" אמרה קלוב נרגזת, "אתם חייבים!!"
"למה לא קראתם לעזרה?" הוא שאל.
אני ומייגן נעצנו בקלוב מבטים רצחניים.
"שאני אפילו לא אתחיל," סיננתי מבין שני כתשובה לשאלה של ריקי.
"טוב, חצויים!" קרא ריקי לשאר החניכים שנמצאו שם, "לכו להתארגן לארוחת ערב," הוא אמר ופנה אלינו, "בינתיים אני אקח את קלוב למרפאה." הוא אמר.
"ביי ג'סיקה, ביי מייגן" אמרה קלוב. נופפנו לה לשלום.
"תרגישי טוב" אמרתי לה. אחרי שריקי התומך בקלוב הצולעת התרחקו, שאלה אותי מייגן,
"ג'סיקה, את בא איתי לספר את זה לכירון?"
"את בטוחה?" היססתי.
"חייבים, רק הוא יוכל לעזור לך."
"בסדר," הסכמתי, "בתנאי שאת מספרת לו, לא אני," אמרתי, "דיל?"
"בסדר" היא אמרה ופנינו לעבר הבניין המרכזי.

המשך יבואו…