״ אומנה״

״אומנה״

אני מזהירה אותך לא לעצור אותי כי אני לא מתכוונת לוותר,
הפעם אני יחזיר אותו איתי, ואם לא, שם תמות נפשי.
ועל המצפון של כולכם כל החיים תחיו בצער וייסורים, זה הבן שלי,
אין להם לב? אין לך לב? למה ככה לקחו לי אותו, למה נתת להם אותו?
למה לא נלחמת בהם? לקחו לי את הילד לקחו לי,
ולא עשית כלום, לא היה לך אכפת,
עברתי תקופה קשה שכל בנאדם נורמלי עלול לעבור, התמוטטות נפשית, התקופה הדיכאונית בחיי,
זה סיבה לקחת מימני את הילד שלי, היחידי שלי, במקום לתמוך בי, לעודד אותי,
למה מוטי למה? למה עשו לי ככה, למה נתת להם?
מונה אישתי די, נעשה הכל יקירתי אעשה מה שתבקשי מימני, רק תהיה רגועה שהכל ילך כשורה.
איזה שורה על מה אתה מדבר?!
התקשרתי הבוקר סמרה בבית האומנה ביקשה שלא הגיע ללא צו מבית משפט,
עניתי לה שזה כבר בטיפול שנה וכלום לא קורה.
״אני באמת מצטערת מונה, בכל מקרה אלה הנהלים לגבי ביקורי הורים ביולוגיים,
רק עם צו, ואני מכל מקרה באה לבקר אותו, לשעה אחת סמרה,
מונה נדבר כשיהיה לך צו, היא אומרת וסגרה את השיחה.
ובינתיים עד הצו מה תומר ישאר שם מוטי?
לא לא לא..
אז מה יהיה?
יהיה טוב אל תהיה פחדן, נעשה תוכנית טובה.
כמו?
נעלים אותו משם, פשוט נחטוף אותו,
אחריי שאמרת להם שאת מגיעה לביקור ללא צו, לא יהיה קל תקחי בחשבון.
מוטי אני לא יחיה בלעדיו,
מונה נעשה הליך מסודר נגיש בקשה דחופה.
מוטי תתעורר זה לוקח זמן שאני לא מוכנה לחכות יותר, אני שנתיים מתה,
הנשמה שלי כבוייה בלי תומר.
אני פוחד עלייך,
אל תפחד יקירי,
שלא יעצרו אותך, ויאשפזו אותך בבית חולים בכפייה,
אם נמשיך לפחד, לעולם לא נראה את הילד,
תחנה פה מאחור שלא יראו אותנו, תחכה רגע פה, אני בודקת משהו,
התקדמתי בזהירות, עדיין לא ידעתי איך אני בדיוק עושה את זה , לא הייתה לי תוכנית מסודרת בראש,
אך בתוכי ידעתי שלא אלך משם בלי תומר.
השעה הייתה מוקדמת, במשך שעתיים סרקתי את האזור היטב את הגדרות הגבוהים
שהקפו את מבנה החיוור שהיה בגוון צהבהב דהוי, סדקים רבים התפתלו מתוכו,
חלונות החדרים היו פתוחים לרווחה, וראשי הילדים בצבצו מדי פעם,
ליבי התמלא רגש גופי התחזק,
המחשבה שתומר יהיה שוב בחיכי, החייתה אותי, דמעות אושר החלו לזלוג מעיניי,
חזרתי לרכב עם כוחות ומטרה אחת ברורה,
מוטי ראה אותי נחושה ומחוייכת,
״יש תוכנית אני מבין״
סע העיר נקנה משהו, נאכל משהו, נחזור בחשכה,
נכנסתי לחנות ״ הכל למטייל״ קניתי חבל עבה, וקטר גדרות, ובראשי נרקמה התוכנית,
יאלה מונה הערב החל לרדת,
רק שנייה מוטי כמה כדורים נקנה?
20 מספיק,
לקחתי מהמוכר בחנות המשחקים את החבילה בשלמותה, היו בה מאה חמישים כדורי פינגפונג גומי,
תשאיר את המנוע דולק, כבה אורות, ותהיה בשקט.
התקדמנו אל המבנה של בית האומנה דרך הוואדי, היה שקט מחריד, השומר היה שמנמן נמוך קומה קרח,
הוא לא נראה נחמד במיוחד אם נפול בידיי, הוא הסתובב סביב המבנה בקפדנות, בכיס הדגמח שלו היה צרור מפתחות רעשני, השתתכנו על האדמה שהייתה רטובה ובוצית, ששש מוטיי אל תתרומם.
הזדחלתי עד קצה הגדר והחלתי לחתוך לולאה לולאה, מתחתי מעט את הגדר והשתחלתי פנימה ״הקרב על הבן שלי מילמלתי לעצמי״ חלון החדר של תומר היה פתוח למזלנו, נצמדתי לגדר כשאני כבר בפנים,
אתה זורק כדורים לחלון של תומר כשהשומר מתחיל את הסיבוב מהעמוד חשמל שם אתה רואה אותו?
״כן מונה אני רואה״,
את העמוד מוטי אתה רואה?
מונה אני רואה,
״קדימה נו״
מוטי התרומם והחל לכדרר כדורים לכיוון חלון החדר של תומר, שהיה בקומה השנייה של המבנה המוזנח, עייניי בוהות בחלון וליבי מתפלל, נופפתי למוטי בידי שיישטתך, הוא בא! ששששש..
כיסיתי את גופי בחבל העבה, עיניי התמקדו בחלון החדר ״ בני היקר תוציא את ראשך אמא באה לקחת אותך.
מוטי זרק כדור אחר כדור במהירות, כשעין אחת שלו סגורה והאחרת מתאמצת לכוון.
תומר? תומר שלי הרמתי את קולי,הנה הוא מוטי הוא מביט בנו,
תומר הבין הכל מיד, הוא סימן לנו בידו להיות בשקט,
השומר הגיע במהירות, אך פניו נראו לא בטוחות ששמע קול, הוא התעכב מעט, והמשיך בדרכו,
כשהחל את הסיבוב הרביעי שלו, רצתי לכיוון המבנה והחלתי לגלגל את החבל בידיי בכדי שאוכל להעיפו בקלות לחלון החדר של תומר,
התרחקתי מעט בכדי לקבל תנופה, ולפתע גופי קפא, זוג ידיים חזקות וגבריות אחזו בכתפיי,
נשמתי נעתקה פחדתי להסתובב,
״אמא״ הוא לחש באוזניי,
״תומר״