התקווה האחרונה לחיי- פרק 2

ישבתי על מיטתי וחשבתי על אלעד. על האופן שבו הוא התנהג אלי, על החיוך המסוקס שלו, על מספר הטלפון שלו והתלבטתי. להתקשר? או לא להתקשר? אני לא יודעת.אני מרגישה אבודה בתוך כל העולם הזה ונראה כי הסיבה היחידה שכרגע אני מחייכת היא שהכרתי את אלעד. החלטתי להתקשר. הטלפון צלצל שלושה צלצולים עד שענה.
– "הלו? אלעד?"
– "כן, מי זה?"
– "זאת נוגה" אמרתי ופני הסמיקו.
– "אה היי נוגה! ידעתי שתתקשרי" אמר ויכולתי לשמוע בקולו את חיוכו שעלה על פניו.
– "למה ביקשת שאתקשר אליך?" שאלתי.
– "רציתי להיפגש איתך. זאת אומרת, אני רוצה. את רוצה?" אמר בקול נרגש.
– "איתי? אתה רוצה להיפגש איתי? אם זאת איזה מן בדיחה חולנית של הילדים מהכיתה שלי אתה ממש סתום!" צעקתי בקול חנוק. פחדתי שהוא עובד עלי. אני כבר רגילה שלא אוהבים אותי. שצוחקים עלי, שיורדים עלי… אבל אלעד? חשבתי שהוא שונה.
– "מה? לא! ממש לא! זו לא שום בדיחה חולנית, אני פשוט חושב שאת חמודה זה הכל…" אמר בבהלה.
ניתקתי את הטלפון. הוא כמוהם. הוא עובד עלי. אני יודעת את זה. הטלפון שלי צלצל. זה היה אלעד. לא רציתי לענות לו כי ידעתי כבר מה הוא יגיד. לא רציתי להיפגע, שוב. כאב חד פיצח את ליבי ופרץ של שיעולים נכנס בי. עד שסוף סוף חשבתי שיש מישהו שיציל אותי, שיציל אותי מהמוות הנורא שמחכה לי פה, מעבר לפינה ולוחש לי להתקרב, ולהתקרב, ולהתקרב, עד שלבסוף הוא מוציא מידיו שק שחור ומכניס אותי לתוכו.
ניסיתי ללכת לישון, אבל לא הצלחתי להירדם. לפתע שוב הטלפון שלי צלצל, הפעם עניתי.
"נוגה! סוף סוף את עונה לי! פחדתי שקרה לך משהו" אמר אלעד.
"הרבה דברים קורים לי אלעד" אמרתי תוך כדי בכי.
"אל תבכי! בבקשה! בסוף גם אני אבכה איתך". הוא אמר ויכולתי לשמוע את העצב שבקולו. שתקתי, לא עניתי לו, רק בכיתי. לפתע הוא החל לבכות יחד איתי. הוא פשוט בכה ובכה וצעק-
'נוגה! תפסיקי לבכות כבר!' צעק ובכה עד שלבסוף צחקתי. צחקתי מהבכי שלו. צחקתי מהסיטואציה. וצחקתי מהחיים האלה, שבכוח משאירים אותי על האדמה.
שנינו פרצנו בצחוק גדול וכשנרגענו הוא אמר-
"אז מתי נפגשים? יש לי המון על מה לדבר איתך".
"נראה כבר מחר. לילה טוב אלעד". אמרתי ושוב הסמקתי.
"לילה טוב, נוגה". אמר והטלפון נותק.