ניסים וצירופי מקרים

ככה אני אוחזת באדמה הלחה בשתי ידי בין הארץ לבור ענקי ומלחיץ.
זה התיאור הנכון בור ענקי ומלחיץ שנפער באדמה ובמילים אחרות – בולען.
מצחיק שעל זה אני חושבת לפני שאני מתה על איך זה קורה.
ופתאום נזכרתי בשיחה שהייתה לי אתמול עם ג'פרי – הילד שאני מחבבת מאוד פלוס פלוס מאוד.
בקיצור אני אוהבת אותו.
ישבנו בספריה של הקמפוס והוא שאל אותי "רוצה לשמוע סיפור מגניב?".
"כן" עניתי לו.
"את מאמינה בניסים?".
"לא" השבתי.
"באמת?" הוא שאל.
"שחור לבן" אמרתי.
"מה?" הוא שאל.
"כן לא שחור לבן" השבתי
"עכשיו באמת-את מאמינה?"
"לא הכל זה צירופי מקרים ולהכל יש הסבר בין הספרים שמקיפים אותנו" עניתי.
וככה הוא ניסה לשכנע אותי שיש ניסים ואני בדיוק ההפך במשך כמה שעות דנו בכך,היה נחמד.
עכשיו שעמדתי למות רציתי לומר רק שלושה דברים פשוטים:
"שלום לך פלורידה,בי ג'פרי,ג'פרי-אני אוהבת אותך."
ופתאום משום מקום הופיע ג'פרי עם עוד שני חברים גבוהים וחסונים כמוהו.
"אנחנו באים בקה" הוא אמר.
הוא קשר את עצמו בבטן ומשם לעמוד התאורה הקרוב קשרו אותו חבריו.
הבולען גדל מרגע לרגע וככה גם הסיכויים שלי לסיים את היום בתור ז"ל.
ג'פרי הגיע לשפת הבור ותלתליו הזהובים הקצרים מתבדרים ברוח,הוא הושיט לי ידיים ותפסתי בהן.
יחד הם משכו אותי אל מחוץ לבולען,ואיך שסיימתי לעלות ג'פרי ישר נפל אחורה על הדשא ואני עליו בגלל חוסר המשקל הפתאומי.
"עכשיו את מאמינה בניסים?" הוא שאל.
"אם תנשק אותי אני אחשוב על זה" עניתי
שפתיו התקרבו אל שפתי – הרגשתי חום ואהבה,הרגשתי שמחה ורוך הרגשתי חיה,בפעם הראשונה בחיי באמת חייתי.