אמסטרדם פרק 15

"אבא? אמא?" התעוררתי למשמע קולה של אזמרלדה. מצאתי את עצמי שוכבת כשאד מחבק אותי מאחור, לקח לי שנייה להבין מה קרה ולרוץ לחדר שלו כדי להתלבש.
האמת? לא הרגשתי רע עם עצמי כמו שהרגשתי אחרי הפעם הראשונה עם אדריאן. הרגשתי כאילו זה היה טבעי ונכון.
אחרי הכל, הילדה הקטנה החליטה, לא?
צחקתי מהבדיחה העלובה של עצמי והלכתי למטבח. גיליתי שהשעה ארבע בצהריים. בית הספר כבר נגמר.
אכלתי בכל זאת ארוחת בוקר. חיטטתי במגירות של אד ולא מצאתי את השם של המסעדה שבה הוא הלך לעבוד.
בסוף מצאתי את זה בפלפון שלו. מסעדת 'מיאו מיאו' במרכז העיר. מקום די גדול ודי חדש.
עדיין היו דרושים מלצרים. בדיוק מה שהייתי צריכה. התקשרתי אליהם.
"מסעדת מיאו מיאו שלום!" שמעתי קול של אישה.
"היי, אני רוצה להיות מלצרית." אמרתי.
"טוב, אז תבואי לסניף שלנו במרכז העיר ותבקשי את העבודה, אנחנו לא יכולים לבחון אותך דרך הטלפון את יודעת!" צרחה עלי האישה וניתקה. נאנחתי.
כנראה שאני אאלץ ללכת.
טוב, לא יזיק לי להתרחק עכשיו קצת מהבית, חשבתי לעצמי.
יצאתי מהדלת והלכתי לכיוון מרכז העיר. מדי פעם שאלתי אנשים איפה המסעדה, כמה פעמים טעיתי בדרך. בסופו של דבר הגעתי למקום הנכון.
זה היה מקום גדול, עם המון כיסאות ושולחנות בחוץ ועוד יותר בפנים. הוא היה מעוצב בסגנון מודרני- שחור ולבן. שולחנות שחורים, כיסאות לבנים. דלתות שחורות מבריקות וכבדות, קירות שחורים עם פסים לבנים עליהם. הכל נראה כבד נורא. לא ידעתי איך אני אוכל לעבוד שם. המקום ממש הכניס אותי לדיכאון.
ועוד יותר אחרי שראיתי את המחירים על כל דבר. היה ממש יקר שם.
למרות זאת המקום היה מפוצץ באנשים.
"היי… אני באתי להיות מלצרית." אמרתי לאישה בחלון ההזמנות. היא אמרה שאני צריכה ללכת למנהלת והבטיחה לקרוא לו.
נזכרתי שמחר יש לי עוד משמרת בחנות. המועד של ההכרזה על העובד המצטיין התקרב.
עוד פחות משבועיים.
ואז יצאה המנהלת של הסניף החוצה.
אני הופתעתי נורא לראות את ביאטריס צועדת החוצה, לבושה בחולצה כחולה מכופתרת ומכנסי ג'ינס בצבע תואם. ביאטריס הייתה המחנכת שלי בכיתה ב' והמשיכה ללמד אותי אנגלית וחשבון עד כיתה ה'. כשהייתי בכיתה ו' היא פשוט נעלמה מבית הספר.
היה לה שיער שחור גלי עד השכמות ועיניים שחורות כמו עורב. הפנים שלה היו מכווצות תמיד בזעם, גם עכשיו. היא הייתה לבנה בצורה יוצאת דופן ונראתה כמו חתיכת גיר.
לידה עמדה ילדה שנראתה קטנה ממני בערך בשנה. היא הייתה חומה לחלוטין- כמעט שחורה בצבע העור שלה. העיניים שלה היו גם שחורות כמו של ביאטריס. היא הייתה רזה נורא ולבשה חולצה שהייתה גדולה עליה בכמה מידות, כובע ברט סרוג צבעוני ומכנסי טרנינג. היא הייתה יחפה. השיער השחור הדק שלה היה מסודר בצמות קטנות.
"ביאטריס! וזאת הבת שלך?" שאלתי.
"כן, ואבא שלי היה פחם. אני נראית לך הבת שלה?" שאלה הילדה בכעס.
"היא מאומצת." אמרה ביאטריס בשקט. "שמה טוני, והיא הולכת להיכנס עכשיו למשרד ולחכות עם כל האחים המאומצים שלה בשקט." היא פקדה. טוני נאנחה.
"אבל הילדה הזאת נראית לי חביבה. אני רוצה לראות אתכם מדברים." היא אמרה, ביאטריס נאנחה.
"מכל הילדים בבית היתומים בחרתי לאמץ דווקא אותך?!" היא שאלה בכעס. טוני צחקה צחוק ארוך ומתגלגל ונשענה על הקיר. היא הביטה בי בחיוך שרק ילדים יכולים להבין את המסר שלו: 'אמא שלי מפגרת'.
הנדתי בראשי לכיוונה, היא צחקה שוב ואמרה, "חכי ותראי."
"ביאטריס, מה את עושה פה?"שאלתי אותה.
"אני עזבתי את ארצות הברית אחרי שסיימתי ללמד אותך, כשהיית בכיתה ה'." היא אמרה.
"כן… ובאת לעבוד פה?" שאלתי.
"בהחלט. המקום הזה נחמד. אימצתי הרבה ילדים. אני מרגישה סוף סוף כמו אמא אמיתית!" היא אמרה בקול מטורף. התחלתי לפקפק בשפיות שלה ולהאמין יותר לטוני.
"כן.. זה נהדר. ביאטריס, באתי לבקש ממך לעבוד פה…" אמרתי בשקט.
"ברור, את יכולה להתחיל ממש עכשיו!" היא אמרה בקול עליז יתר על המידה, ואז הזעיפה שוב את פניה וצעקה, "נו?! למה את מחכה?!" ושוב החלה לצחוק צחוק היסטרי.
"אמרתי לך." טוני אמרה וגררה אותי משם הצידה.
"היא לגמרי מטורפת. את חייבת פשוט לעשות כל מה שהיא אומרת ולנסות להתרחק ממנה כמה שיותר. איך שאני מחכה כבר להיות בת שמונה עשרה ולעוף ממנה!" אמרה טוני והביטה אל התקרה.
"אם את כל כך סובלת למה שלא-" היא קטעה אותי מיד.
"למה שלא מה?! שאני אחזור להורים המתים שלי בניגריה?! אולי אני אחזור למנזר ישו המואר באריזונה! אני ממש נהניתי שם כשילדים ניסו לצבוע אותי בלבן בלילה!" היא צרחה.
"אוי, אסור לי בכלל לדבר על דברים כאלו. ברגע שאני מתחילה כולם ישר מציעים דברים מפגרים! למה שלא תברחי מהבית? מה, אין לך הורים? למה שלא תלכי לגור אצל חברים?" היא אמרה בקול לעגני וכועס. "נמאס! אין לי חברים, אין לי הורים! די כבר!"
"האמת שרציתי להציע שתבואי… שתבואי לגור אצלי בבית…" מלמלתי. היא החלה להפחיד אותי.
"יש לך בית משלך? בלי הורים?" היא שלאה בתדהמה.
"עם החבר שלי ועוד ילדה קטנה, אבל כן." אמרתי. הרגשתי טוב כל כך כשאמרתי שאד החבר שלי.
"החבר שלי גם עובד פה. קוראים לו אד." הוספתי.
"אני מכירה אותו. הוא ממש נחמד, הוא מביא לי אוכל." היא אמרה וליטפה את בטנה שבקושי הייתה קיימת.
"אנחנו מנסים לחסוך ביחד הרבה כסף כדי שעד שאני אהיה בת שמונה עשרה נוכל להתחתן." אמרתי.
"זה חלום ממש מתוק. עכשיו אני קוראת לך לחזור למציאות." אמרה טוני באדישות.
"את תמיד כל כך פסימית?!" שאלתי אותה.
"לרוב, כן. את יודעת, זה מה שחיים בבית יתומים מתעלל שהוא גם מנזר מסריח עושים לך." היא אמרה.
"את משונה. אבל אני בטוחה שאת יכולה להיות גם נחמדה." אמרתי.
"בחלומות שלך." היא אמרה ופלטה עוד "פחח" קצר. ואז התחילה לצחוק צחוק ארוך ומתגלגל.
"אני אוהבת את הצחוק שלך." אמרתי לה.
"אני אוהבת כשאת שותקת." היא אמרה לי. בחיי, הילדה הייתה האדם הכי מעצבן וציני שראיתי אי פעם! איך מישהו חשב בכלל לאמץ אותה?! לאן הכנסתי את עצמי?!
"אז אני מבינה שאת לא מקבלת את ההצעה שלי." אמרתי.
"אני לגמרי מקבלת אותה. אני אפילו אתרום את הכסף שלי בשביל החסכונות שלכם. אני ממילא לא צריכה אותו." היא אמרה.
"כמה כסף כבר יש לך? שלוש יורו?" שאלתי בלגלוג. היא פלטה עוד "פחח" קצר ואז הפתיעה אותי לחלוטין: "ארבע מאות חמישים ושלוש יורו. אבל אם ככה את מקצרת את זה…"
"מאיפה כל הכסף הזה מגיע?!" שאלתי אותה בתדהמה.
"טוב… אני עובדת בכמה מקומות… ומקבצת נדבות כשמשעמם לי. בעצם יש לי חמש עבודות שונות. אבל אף אחד לא ממש קבועה…" היא אמרה.
"זה מדהים! איפה את עובדת?" שאלתי.
"אחד- מקבצת נדבות, שתיים- אני שרה קצת וזה משיג לי קצת כסף, שלוש- אני מלמדת ילדים ומבוגרים לנגן על גיטרה, תופים וכמעט כל כלי אחד, ארבע- אני מתרגמת לאנשים דברים כי אני יודעת המון שפות וחמש- אני מוכרת סמים." היא אמרה.
"את מוכרת סמים?!" צעקתי, היא השתיקה אותי.
"מפגרת. מה דעתך שאחרי המשמרת שלך נלך אליך הביתה ואז נדבר שם?" היא שאלה.
"בסדר…" מלמלתי.
"עכשיו לכי לעבוד. אני אעזור לך קצת." היא אמרה.
"מה אורך משמרת פה?" שאלתי.
"שעה ורבע. הסיוט שלך מתחיל… עכשיו!"