אני וליזה רק צחקנו

התישבתי ליד ליזה בשיעור חשבון. יכולתי לומר רק 'וואו'.
במקום להעתיק מהלוח ליזה ציירה את השם שלי (!) באותיות תלת מימדיות.
אני חייכתי. "מה זה?", שאלתי והצבאתי אל החלון והיא הסתובבה בבהלה אליו.
אני מיהרתי למחוק את השם שלי. "למה..?" היא שאלה בשקט ובאכזבה והסיטה קווצת שער שחורה מאחורי האוזן. אני הבטתי אל תוך ענייה ומאז אני לא יכול להפסיק לתאר אותה.
איזה שער איזה רגליים ואיזה, איזה עניים יש לה! אני תיארתי אותה שעות, לא החלטתי עוד כלום אבל היא יפהפיה. התחלתי לצייר. "בואו נראה!" אמרה המורה לאומנות והביטה בציור שלי. "תראו איזה דיוקן צייר ברונו!" היא אמרה בהתפעלות וכל הכיתה ראתה את הדיוקן של ליזה. ציירתי אותה. הכיתה לא טרחה להסתקל, ואני ,באותו הזמן, מיהרתי לחטוף את הדיוקן מידיה של המורה. הצבתי אותו בחדרי.
בכל שיעור חשבון ישבתי לידה והיא ציירה וגם אני עד שהיא ראתה אותי מנסה לכתוב את השם שלה. "ככה עושים את זה." היא אמרה בחיוך והדגישה כמה מקומות. "אהה." אמרתי בשקט."אההה…." במקום השם שלה, שציירתי בהתחלה, היה לבסוף השם שלי.
הבטתי בליזה בכעס שלא דמה לכעס בכלל. ליזה צחקה ואז הראתה לי את השם שלה על מחברת החשבון. "ליזה וברונו! תצאו החוצה מיד." אמרה המורה לחשבון בכעס ועניה רשפו.
אני וליזה רק צחקנו.