התקווה האחרונה לחיי- פרק 1

היום שהחלטתי להתאבד. אוי, איך אני זוכרת את היום הזה… במהלך כל שיעור חשבון כתבתי לעצמי מכתב התאבדות שאשאיר לאימא שלי. כל כך הרבה דברים רצו לי בראש באותה עת, לכן הכנתי לעצמי רשימה של סיבות למה אני הגעתי להחלטה. הגעתי לסיבה מספר שבע כשהוא נכנס לכיתה. עיניו היו כחולות וכהות. הדבר הראשון ששמתי לב אצלו. שיערו חום בהיר והיה גבוה מן הממוצע. הוא היה מושלם. אמרתי לעצמי, שלא אתן לשום דבר להסיח את דעתי מההתאבדות. הייתי נחושה. המורה הציגה אותו בתור התלמיד החדש, אלעד. הוא בא מארצות הברית. הוא שהה שם שנתיים. בלה בלה בלה… לא הייתי מרוכזת. בהיתי הישר אל תוך עיניו ולא יכולתי להסיט את מבטי ממנו. גם הוא הסתכל עלי.
אלעד התיישב לידי. סגרתי במהירות את המחברת הסגולה שבה קשקשתי את מכתבי המוות שלי.
"את רוצה להתאבד?" הוא שאל ושתיקה מביכה התפרצה לה. השפלתי את ראשי מטה.
"למה שילדה יפה כמוך תרצה להתאבד?" אני כמעט בטוחה לגמרי שהסמקתי.
"אני יכול לראות?" הוא שאל והצביע על המחברת הסגולה.
לא הייתה לי בדיוק ברירה. גם ככה הייתי נחושה בדעתי, אז מדוע שילד חדש שהצטרף לכיתה יעניין אותי?
הוא קרא בהתעניינות את כל המכתב. לפחות את חלקו שהספקתי לכתוב. הוא נעץ בי מבט של… אני לא בטוחה איזה רגש. הוא רק בהה בי, בעיניו היפות עד כאב ואמר-
"נדבר בהפסקה". שאר השיעור עבר בשתיקה.
כשהגיעה ההפסקה, יצאתי מהכיתה אחריו לכיוון המסדרון. הוא אחז בידי ומשך אותי איתו לכיוון החצר האחורית. הוא הושיב אותי על הדשא ואמר-
"חכי". חיכיתי. הוא בדק אם השטח נקי ואין אף אחד שמאזין לנו. הוא התיישב לידי וחייך.
"יש לך את כל הסיבות להחלטה שקיבלת. את אמיצה. אני רואה את זה עליך. ובגלל זה אני לא אעזוב אותך עד שתוציאי את המחשבה הזו מהראש. תבטחי בי".
"לבטוח בך? אתה אפילו לא יודע איך קוראים לי!" אמרתי וחייכתי.
"אז, איך קוראים לך?" הוא שאל. חיוכו היה מהמם. מעולם לא ראיתי חיוך כזה מסוקס וטבעי כמו של אלעד.
"קוראים לי נוגה". אמרתי והסתכלתי אל עיניו. הוא היה גבוה אפילו יותר ממני.
"שם יפה, נוגה". אמר וחייך שוב את חיוכו המסוקס.
"תודה. גם שלך" אמרתי.
הוא שלף עט מתוך כיס מכנסיו ולקח לי את היד. הוא רשם עליה את מספר הטלפון שלו.
"אם עדיין יש בך תקווה לחיים, תתקשרי". אמר ורץ בחזרה לכיתה.
הייתי המומה שילד חדש, שלא מכיר אותי, יכול להיות כל כך נחמד אלי. הוא היה כל כך מתחשב. רציתי פשוט לקפוץ, לחבק אותו ולצעוק-
"כן! אתה התקווה האחרונה שלי לחיים האלה! בבקשה אל תעזוב!" אבל לא עשיתי את זה. כי יש לי טקט. חבל שיש לי.