לחיי אלפיים חמש עשרה- פרק 4

עם נעלי עקב בגובע משוגע, ג'ינס שחור גבוה וחולצה יפה בצבע לבן הגעתי לערב הפתיחה של חנות הנעליים. החנות באמת מרשימה. חיפשתי בעיניים את ג'ו, לא לפני שנתתי את שמי בהתחלה כדי שיתנו לי להיכנס. זה תמיד הולך לפי רשימות, הרשימות שכולם רוצים להיות חלק מהן.
"היי ג'ו" אמרתי לו כשהתקרבתי אליו. הוא חייך אליי והסביר לי קצת מה אני צריכה לעשות. אני תמיד מסתובבת עם היומן שלי, הוא תמיד צריך שאדבר קצת עם אנשים, כשהמצלמות לא מופנות אליהם, ואשאל אותם אם הסתדרו בקשר לדברים האחרונים, הפרויקטים האחרונים, אני הפנים שמאחוריי החברה. אליו הם הולכים בדרך כלל כדי להגיע שלום אבל הם לעולם לא יתלוננו מולו, התלונות עוברות דרכי ואז אני מחליטה איך להעביר אותן לג'ו. עבודה קלה אין לי. הוא חייך ואמר שרוב המיוצגים שלנו עדיין לא הגיעו כי כל הכוכבים אוהבים להגיע באיחור אופנתי, או שתפסו אותם בכניסה לצילום. אני כבר רגילה לעניינים האלה, וטוב לי שאור הזרקורים אף פעם לא בא עליי. מצחיק אותי כמה השתניתי במשך השנים האלה.
בין הסתובבות אחת לאחרת זיהיתי פנים של מישהו מוכר, לא ראיתי אותו כבר כמה שנים טובות, הוא ממש השתנה אבל עדיין משהו בפניו היה כמו שהיה בסוף התיכון. לא היינו מהחברים הטובים בתיכון, אבל לא שנאתי אותו, נחמד יהיה לי להגיד לו היי, ממילא אין לי בדיוק כרגע עם מי לדבר או מה לעשות. הוא עמד לבד, מתעסק עם משהו בידיו, אז עברתי כמה אנשים והגעתי אליו.
"ערן?" שאלתי אותו בחיוך קצר. הוא הרים את ראשו והסתכל עליי. הוא הסתכל כמה שניות, התבונן, מנסה להבין, ואז ראיתי חיוך עולה על פניו.
"בר" הוא אמר כשהוא קלט. הנהנתי אליו. צחקתי והוא נתן לי חיבוק קצר.
"שנים" אמרתי לו בחיוך. הוא הנהן ושאל אותי מה אני עושה פה, וסיפרתי לו שאני חלק מהעובדים של ג'ו לנר. אחר כך הפניתי את השאלה אליו והוא אמר לי שהוא עיתונאי, עובד במערכת העיתון האינטרנטית 'מעודכנים'. אני מכירה את האתר הזה, רוב הכתבות שלהם טובות מאוד, אבל מעולם לא ראיתי כתבות שלו שם. טוב אולי כי אני לא נכנסת לשם הרבה. הוא צחק ואמר ששלחו אותו כדי לראיין אנשים ואז להעביר את הממצאים לאתר, הוא כנראה אחראי על אגף הבידור. אני מכירה את העניין של סיקור האייטמים האלה, יש אנשים שאוהבים כל הזמן לקרוא מה קורה לכוכבי התרבות שלנו. אני לא מאלה.
"השנים עשו לך רק טוב" צחקתי. הוא צחק ואמר תודה תודה, והחזיר כמובן שגם אני לא נראית רע בכלל. אחר כך הוא הסתכל אל הרצפה ושאל אותי איך אני מצליחה ללכת בנעליים האלה, ואמרתי לו שזה מיומנות שצריך לרכוש כשמייצגים חברה, אסור לבוא מסורבלים או פשוטים מידי, חייבים לדפוק הופעה כמעט בכל מקום. בכל זאת, זה סוג של הפנים של החברה. כשמדברים איתי, אני דואגת לדחוף את השם של החברה כמעט בכל מקום, והרוח שלי והאנרגייה ומה שאני עושה משפיע גם על קליינטים לבוא ולהיות מיוצגים על ידי החברה. קרו לי מקרים שהרגשתי שאני במבחן בסתר, אני מקווה שעברתי את כולם.
"יש מישהו או מישהי ספציפית שדרשו ממך לראיין היום?" שאלתי אותו בחיוך. ראיתי שרוב האנשים תקועים ליד הדלת, מחכים לכוכבים שיבואו, או מראיינים את הכוכבים שכבר פה. הייתי בטוחה שערן כבר עשה עבודה טובה עם מי שנמצא פה וממשיך כל הזמן להסתובב.
"כל מיני, את חושבת שתוכלי לעזור לי?".
"כל עוד לא תשאל שאלות חטטניות, ובעיקר תתייחס אל חנות הנעליים, אני יכולה לעזור לך עם המיוצגים שלנו. לג'ו אני חושבת לא תהיה בעיה. כל מה שצריך אבל להשגיח זה שאתה לא תיכנס יותר מידי אל הפרטיות ולא תזלוג מהנושא. אחרת אני כבר לא אוכל לעזור לך".
"ככה זה הולך? ככה מכריחים אתכם?" הוא שאל בהתעניינות. הנהנתי אליו וסיפרתי שככה זה תמיד בערבים האלה. אנחנו דואגים שהמיוצגים שלנו ידברו עם התקשורת כדי עדיין להישאר בתודעה, להראות שאכפת להם ושהם הגיעו, אבל עדיין אסור לעבור גבולות מסוימים. כל כתב ועיתנואי יודע שברגע שהראיון מגיע לנקודה אסורה הראיון מופסק, קרה לי כבר פעם שהפסקתי ראיון, שנאתי את זה. אנשים יודעים שאי אפשר להתעסק יותר מידי עם מה שאסור לדבר עליו. יש גם סודיות פה, וחייבת להישמר הסודיות.
"אחר כך מה קורה איתך?" הוא שאל אותי. בדיוק קיבלתי הודעה בטלפון מנועה, לא יכולתי לענות לה, אענה לה מאוחר יותר.
"שום דבר" אמרתי לו מיד.
"נקפוץ לאיזה בר?" הוא הציע בחיוך. הצעה חביבה, הרבה זמן לא יצאתי לבר. חוץ מזה יהיה נחמד קצת להתעדכן, לשמוע מה עבר עליו מאז התיכון ואיך הגיע לעסק. אני לא בונה על זה שום דבר, אני כבר מזמן הפסקתי לבנות על דייטים עם אנשים.
"שוט ראשון עלייך?" שאלתי בחיוך, צריך לבחון אותו קצת.
"אפילו שני ושלישי" הוא צחק, "העיקר שנדבר קצת ולא במקום הרועש הזה, ובכלל רציתי חברה ללכת איתה היום לאנשהו, אני לא רוצה לחזור הביתה וסתם ללכת לישון, כבר נמאס לי מהשגרה הזו". יש משהו נורא נכון במה שהוא אמר. בחיים האלה של העבודה מעטים הפעמים שאני יוצאת, או רואה אנשים, או רואה עולם. העולם שאני רואה זה עולם המפורסמים שאני רק באה לשם כדי לדאוג להם, לא דואגים לי ואני אולי גם לא דואגת לעצמי. הגיע הזמן קצת להשתולל וליהנות.
"אתה רוצה את המספר?" שאלתי, "אם במקרה אני אלך לאיבוד פה בין המוני האנשים תוכל למצוא אותי כשתסיים וניסע".
"הגעת עם אוטו?" הוא שאל. הנהנתי אליו. הוא צחק ואמר אחר כך שהגיע במונית וחשב גם לחזור ככה.
"תסכים שבחורה תסיע אותך? או שיש לך אגו ענק שלא מוכן להיות זה שלא נוהג".
"בבקשה, תנהגי, אבל את לא יכולה לגרום לי לא לשפוט את הנהיגה שלך כשזה יקרה" הוא צחק. חייכתי חיוך ענק. הייתה כימיה. השיחה הייתה נורא קלילה, נורא טובה. זה קליק נחמד לערב שהתעסוקה בו לא גדולה מידי.
"אני בדיוק רואה את אחת המיוצגות שלנו. אני אתפוס אותך אחר כך" אמרתי לו אחרי שכתבתי את המספר בטלפון שלו. הוא רכן ונתן לי נשיקה קטנה על הלחי. חייכתי והלכתי הישר אליה, אני חייבת לדבר איתה על הקמפיין האחרון שהיא הופיעה בו.