להתחיל מחדש במקום חדש ♥- פרק 6

נקודת מבט תגל:
אני ואושר התחלנו ללכת לכיוון הפנימיה.
"בואי" אושר אמר ונכנס לאחת הקיוסקים שליד הפנימיה.
"2 ארטיקים זה חמישה שקלים" המוכר אמר, אושר שילם לו ונתן לי אחד.
"תודה" אמרתי בחיוך והתקדמתי איתו לכיוון הפנימיה.
הוא לא כמו שהוא נראה בהתחלה הוא נחמד, יש לו לב טוב.
"בואי" אושר אמר ועזר לי לטפס על השער, הוא טיפס מיד אחריי.
"יאללה בוא לשיעור אחרת עומרי הורג אותנו" אמרתי, רצנו לכיתה.
"כן אושר ותגל איפה הייתם?" עומרי שאל בעצבים מול כל הכיתה.
"הזמנתי את תגל לדייט והיא לא הסכימה אז נעלתי אותה בחדר עד שהיא אמרה כן" אושר אמר, עומרי הסתכל עלינו בפליאה.
"אם מבטים היו יכולים להרוג" מלמלתי בשקט כשראיתי את המבטים שעוברים בין אושר לעומרי.
"אז הסכמתי וזהו" אמרתי במהירות והלכתי לשבת ליד אושר בסוף הכיתה.
"מה לומדים?" שאלתי את בן שישב שורה לפנינו.
"איכסטוריה" בן אמר בגיחוך ושם את ראשו על השולחן. המבט של עומרי היה עלינו, עליי.
"מה הקטע שלו עכשיו?" אושר שאל אותי כשהוא קלט שעומרי בוהה בנו.
"בטח עצבני שהברזנו" שיקרתי.
"אז מה את אומרת על דייט אמיתי?" אושר שאל אותי בחיוך.
"תתאבד כבר" אמרתי בשקט וצחקתי.
"עם לא תגידי לי כן אני ישקול את זה" אושר אמר בקול ציני.
"אני מחכה לזה" אמרתי בהתגרות, רק אז קלטתי עד כמה הפנים שלנו קרובות.
הרגשתי את הנשימות שלו על שפתיי.
"אז בן ממצב?" שאלתי והפנתי את ראשי לבן, לצאת מהסיטואציה המביכה הזאת.
"אני לא מתערב" בן אמר… מטומטם.
"במה? אין פה כלום" אמרתי בהתגוננות.. רגע למה אני מתגוננת בכלל?!
"ברור… ספרי את זה לניצוץ שיש לך בעיינים" שיר חברה של בן אמרה בגיחוך.
"את לא ענית לי" אושר לחש לי באוזן.
"אז תן לי לעזור לך לצאת מהעסקה ולהשיג כסף" אמרתי בשקט שאף אחד לא ישמע.
"לא" אושר אמר והאטימות חזרה לעייניו.
"אושר" אמרתי בשקט והנחתי את ידי על ידו.
"אמרתי לך לא ילדה מטומטמת" אושר צעק עליי והעיף את הכיסא שלו אחורה כשנעמד.
בן קם במהירות ונעמד לפני, להגן עליי.
"אושר תרגע" בן אמר ולא נתן לי לעבור לאושר.
"אושר תפסיק לקרוא לי ככה כשאני מנסה לעזור לך" אמרתי.
"לא ביקשו את העזרה שלך. למה באת לפה?! היה הרבה יותר טוב לפני שהגעת לכאן! אולי פשוט תעלמי?!" אושר צעק ויצא מהכיתה בעצבים.
"הוא לא מתכוון לזה, הוא יבקש ממך סליחה כשהוא יירגע" בן אמר והלך אליו.
שיר באה וחיבקה אותי, היא כמו המחליפה של נוי. תמיד שם בשבילי והכרתי אותה רק מקודם.
"עזבי שיר אני הולכת לראות מה אם אושר" אמרתי לשיר כשראיתי את עומרי מתקרב.
"תגל חכי אני רוצה לדבר איתך" עומרי אמר והחזיק בזרועי.
"לא עכשיו אושר צריך אותי" אמרתי באטימות.
"גם אני צריך אותך" עומרי אמר בשקט. שקרן.
"לא אתה לא. לך לחברה שלך" אמרתי בקול בלי רגש והלכתי לחפש את אושר.
עברתי במסדרונות בין הבית ספר של הפנימיה לבין המגורים.
נכנסתי לך מגורי הבנים. לכל שני בנים יש חדר. אושר ובן ביחד בחדר.
"תגיד אתה יודע איפה החדר של בן ואושר?" שאלתי מישהו שהיה עם הגב אליי.
"תגל לא חשבתי לראות אותך כל כך מהר" ירדן אמר והסתובב. באמת דווקא הוא מכל הבנים?!
"כן אני גם לא רציתי לראות. איפה החדר של בן ואושר?" שאלתי שוב.
"חדר 102… אני בחדר 110" הוא אמר בחיוך.
"נוותר" אמרתי בלי רגש והלכתי לחדר של אושר ובן.
"בן אתה פה?" שאלתי ונכנסתי לתוך החדר. החדר של הבנים מחולק לסלון מקלחת ויש שני חדרים קטנים.כדי שלבנים יהיה פרטיות… איכס.
הנחתי את ידי על הידית של הדלת שכתוב בשלט "החדר של אושר השולט".. פ'חח שולט.
"אושר אני ממש.." התחלתי לומר ועצרתי אושר ישב על המיטה כשעליו יושבת נופר.. לפי מה שהבנתי משיר היא לא בדיוק הילדה הטובה של הפנימיה עכשיו הבנתי למה.
אושר הוריד אותה מעליו והסתכל עליי.
"מה רצית?" הוא שאל והביט בי במבט מזלזל.
"בהתחלה לבקש סליחה על מקודם שהתערבתי בחיים שלך, עכשיו? שתמות" אמרתי בקול מזלזל ויצאתי מהחדר.
"איזה ילדה מוזרה היא מה חשבת שהסתובבת איתה בכלל" שמעתי את קולה של נופר.
"וואלה אין לי מושג" אושר אמר ואחרי כמה דקות שמעתי את נופר מצחקקת.
אני שונאת אותם. עד שסוף סוף אני מוכנה לומר למישהו סליחה הוא מזלזל בי. תמיד מזלזלים בי לא משנה מה אני אעשה. זה אף פעם לא טוב מספיק.
אני שונאת את עצמי שאני לא מצליחה לעשות את הדבר הנכון אף פעם.
יצאתי מהחדר והתקדמתי לכיוון מגורי הבנות.
אז הנה עוד משימה להתרחק מאושר.
עליתי לחדר והחלפתי לטרנינג אפור פשוט. נמאס לי מהחיים האלה.
התיישבתי מול המחשב הקטן שבחדרי. פנימיה של טחונים, בבית האומנה בקושי מחשב אחד היה וגם הוא לא עבד.
"איך אפשר למצוא הורים" כתבתי בגוגל.
"בלש פרטי" אמרתי ונזכרתי בשיחה עם ההוא שאני מתרחק ממנו.
"בלשים פרטיים" כתבתי שוב בגוגל.
"בלש פרטי ניסן" קראתי עליו מעט והחלטתי לבסוף להתקשר אליו.
"אז מחר בשעה 10 בבניינים שליד העירייה?" שאלתי את המזכירה שלו.
"כן" היא אמרה בנחמדות.
"תודה רבה" אמרתי.
"יום טוב חמודה" היא אמרה וניתקתי.
אז ממחר אני אחפש אחרי ההורים שלי אבל אין לי מושג מאיפה להתחיל בכלל..
או איך להתחיל.
אני לא זוכרת כלום מהם, אין לי דבר מהם, איך בדיוק אני מוצאת אותם?!!
אמא אבא אני אחפש אותכם, למרות שאין לי מושג איך…
נשכבתי על המיטה בעייפות מהכל. אני אתקלח בערב לפני הארוחה אני חייבת לנוח מהכל.