פעלים שכאלה

קצת צחקתי על עצמי,שכל מילותיי עצובות,אבל אני מניחה שכזאת היא השראה,נופלת ברגעים של רחמים עצמיים. מרשעת שכמותה.
ואם שיריי נראים לכם מדוכאים,אל תחששו, לכולם יש צד אפור,שנמצא בין איים שטופי שמש,לפסגות הרים מושלגות. הצד האפור הוא כמו מדבר,גם חם בו וגם קר.

אני רק רציתי לשתף,במשפטים יפים ובחרוזים,את תקופת החיים שלי,ואת הרגעים הקשים.
אני מניחה שעל כולנו הם עוברים,לא פוסחים על אחד,ומכיוון שכולם שומרים בבטן,כולם מתמודדים לבד.
ובכן,אני כבר שבעתי. התפוצצתי לכל העברים. יש קצר בין הידיים הזזות,למוח המבקש לשתוק.
חיים הם טיפוסיים. כן,כן. אני מטפסת על הר בלי פסגה. אבל קרבו ושמעו סוד….
ההר הזה?,גם אתם מטפסים עליו, כולנו. אולי בתחילת הדרך עוד אמרנו שלום,אבל עכשיו,מרוב תסכול,אנחנו לא מסתכלים לא ימין ולא שמאל,מטרה אחת נמצאת למול עיננו,והיא להגיע לפסגה הלא-פסגתית,ולתקוע בה את דגל ההצלחה הנצחית.
וגם אם יש כאלו שנופלים באמצע,נזכור אותם בלבנו. וגם אם הטיפוס קשה,ומתחשק רק לשנייה,להרים את הידיים,כדי לנגב את הזיעה,וליפול עמוק אל תוך החשיכה המתוקה,אל תיכנעו!.
תמיד תזכרו,דברים כאלו,אסור לבצע,מותר לחשוב. הרי את המחשבות שלנו,מקדשו הפרטי של האדם,אין אדם שומע. הן שלנו,ומיוצרות על ידינו,לכן לנו יש את האחריות,אבל לא מי יחיה ומי ימות.
סיפור קטן ודי. פעם,באחד מרגעי התסכול הרבים,הסתכלתי הצידה,ולנגד עיניי,ראיתי דף ועיפרון.
מיקמתי יד אחת טוב על צלע ההר. וכתבתי. כתבתי עד האביב הבא.
נכון,בזבזתי שעות יקרות,אבל בלעדי הכתיבה,העצירה הזאת,כנראה שגם אני הייתי נשענת אחורה,לסיוטים המתוקים.
לכן,הסוד שלי לחציית המדבר,לטיפוס על ההר,או אפילו לצליחת הנהר(תוסיפו אתם עוד פעלים שכאלו)הוא לא להתפוצץ,לא לשמור בבטן.
ואם חרוזים עוזרים,אדרבה,שתפו.
ואם רכיבה על סוסים.
וגם ריצה בשדות.
או גידול פרחים.
רק אל תרימו ידיים.
אל תפסיקו לטפס.