ים כחול עמוק – פרק 3

״כן, ראיתי אותו אמש כשיצאתי לריצה״ אני מלמלת בשקט, מנסה לייצב את קולי, שהשקר יצא כמה שיותר אמין מבעד לפי.
אני מסתכלת עליו, הוא מסתכל עלי במבט המלא חוסר אמון.
באמת רצתי אתמול, אבל לא כשיצאתי לריצה, רצתי אתמול כשאני בורחת מהטראומה הכל כך קשה שרודפת אותי מאז ומתמיד, מאז שאני זוכרת את עצמי.
ואת הים…
״אז ג׳ייסון איפה הציבו אותך הפעם?״ סבתי שואלת בחיוך אחרי כמה רגעים של שקט מביך המשתלט מסביבנו.
״הייתי בסבב שני בעיראק, עוד כמה חודשים מציבים אותך סבב שלישי באפגניסטן״ הוא מחייך חיוך כל כך מזוייף.
הוא חייל, זה מסביר את הקעקוע המתנוסס על הזרוע שלו, קעקוע של יחידת ׳אריות הים׳ האמרקאי.
״כמה זמן אתה כבר חייל? מתי אתה אמור להשתחרר?״ סבתי מפתחת שיחה עם ג׳ייסון, ואני רק מחפשת בעיניי נתיבי מילוט, לברוח מפה כמה שיותר מהר.
״כמעט שנתיים, אני חותם גם סבב רבעי״ הוא עונה בשקט, רואים שהוא לא רוצה לדבר על הנושא הזה.
אני עומדת בשקט בצד, מתפללת שהקיר יבלע אותי לתוכו.
עדיין לא הצלחתי להיזכר בו, הם ממשיכים לדבר, הוא וסבתא, ואני מאבדת אותם בחלק של השיחה בו הם מדברים על המצב של העיירה.
אני נסוגה לאט בצעדיי אחורה, הם לא מבחינים בי, הם לא רואים אותי, הם עסוקים בלדבר.
אני מתחמקת בשקט אל גרם מדרגות העץ החומות, מדלגת שתיים שתיים במהירות בדרכי למעלה.
להסתגר בחדרי, במקום היחידי שבשבילי הוא בטוח, בטוח ואמיתי…

דפיקה שקטה רועמת על דלת חדרי, אני קמה לאט ממקומי ליד החלון, מביטה כבר רגעים ארוכים בגינה, בשלכת הכתומה.
״פתוח״ אני עונה בשקט אל סבתא שכנראה מאחורי הדלת.
אבל אני מופתעת לגלות אותו שמה, את החייל, הוא מסתכל לעברי.
״אפשר?״ הוא שואל, אני לא רוצה לדבר איתו, אני לא מכירה אותו, לא משנה מה יגידו הוא וסבתי.
אני לא זוכרת אותו…
״כן״ אני עונה בשקט בכל זאת, הוא סוגר את הדלת אחריו ומתקרב לעברי.
מתיישב על כיסא העץ הניצב ליד הקיר.
״דסטני, לא ראיתי אותך כבר שנים״ הוא מנסה לפתח שיחה, שוב עצבים ממלאים אותי.
״סטן״ אני מסננת מבעד לשפתיי, ״אני לא זוכרת אותך״ אני אומרת את האמת , מושכת קלות בכתפיי.
״גדלנו ביחד״ הוא מחייך, מסתכל מבעד לחלון, המבט שלו ניראה ריק, וחיוכו מזויף.
בתוכי, לא היה לי אכפת מי הוא, איך גדלנו, או מה הוא בשבילי.
רק רציתי להיות שוב לבד, אני והמיטה, שעה של שקט מתחת לשמיכה.
הוא מכחכך בשקט בגרונו, מביט עלי מהצד, ״אני אשאיר אותך לבד, מצטער שהפרעתי לך ככה״ אומר בשקט בקול קר, הרגשתי מוזר בפנים כשאמר זאת.
אבל אין דבר אחר שרציתי יותר, מאשר להיות עכשיו לבד.
״תשמרי על עצמך״ הוא אומר בשקט בדרכו אל הדלת, הוא ראה מה עבר עלי אתמול בלילה, הוא ראה את הדמעות שעל פניי.
וכנראה שהגיע היום לראות, מה קרה לי.
״נתראה בסביבה דסטני״ הוא לוחש, והפעם לא אכפת לי שהוא קורא בשמי המלא.
אני רק טובעת במחשבותיי, בזיכרונות, קול הדהוד סגירת דלת חדרי בקושי מגיע לאוזניי.
כי שוב אני נופלת, מתרסקת בעוצמתיות… עמוק מידי אל תוך זיכרונותיי.