למה שלא נחזור?
כשכל הילדות בגן ביקשו משאלה מהנרות הזהובים שעל העוגה. "הלוואי שאני אקבל את הברבי שכל כך רציתי" "הלוואי שאני אקבל הרבה מתנות". אני ביקשתי להשתנות. להיראות כמו כולן, לא כמו אחד הבנים. שיער אסוף, פצעים בברכים ממשחקי הכדורגל. ייחלתי וקיוויתי שהגבעה שצמחה על בטני פשוט תיעלם, שיפסיקו לצחוק ולהתעלם. האם זו בקשה מוגזמת מדי? להיות כמו כולם, להיות שייכת לעולם בו כולם יפים? או לפחות מקום קטן שבו אוכל להיות אני. בלי שישפטו, יצחקו, ילעגו.
אז הייתי בגן, עכשיו בתיכון וכמעט 11 שנים אחר כך שום דבר לא השתנה. כל העולם הפך למקום אחד גדול שמושפע מ"מודל היופי". זה לא אמור להיראות ככה אתם יודעים? פעם היה עולם בו כולם היו שווים. רזים, שמנים, גבוהים, נמוכים. ולאף אחד לא היה אכפת. אז למה שלא נחזור?
תגובות (0)